כמות ופילק

א. שבוע שעבר כתבתי על בינה מלאכותית שמייצרת תמונות, ומדוע היא לבדה איננה אומנות. שאמנות איננה אסתטיקה נטו אלא אסתטיקה שניתַן לה הקשר. בלעדי ההקשר הזה מה שנוצר הוא פִּילְק, אותו מֵרֶק בלול וחסר משמעות.

ב. ובמחשבה שניה הבנתי שהפוסט הזה מתקשר, סלחו לי על הנרקיסיסטיות, לפוסט אחר שפרסמתי כמה ימים קודם. בפוסט ההוא דיברתי על אנשים שהתודעה שלהם נבנית מליקוט פרטים מרובים מול אלו שהתודעה שלהם נבנית מחשיבה מעמיקה. (עולים על הדעת, לדוגמה, היסטוריונים מול פילוסופים).

ג. בתשעה באב ניסיתי כרגיל לקרוא יוסיפון. וכרגיל די התקשיתי. לא רק בשל כאב הראש מהצום אלא בגלל כל הסמ"כים הללו. כלומר ים הדמויות ההיסטוריות עם ס' בשם, שנלחמו ובגדו והשלימו ושוב נלחמו אחד עם השני. אני בטוח שבזמנו היו ביניהם הבדלים לפחות כמו נניח ביני לבין בוז'י הרצוג. אבל מבחינתי כולם סמ"כים.

ד. לכן אני חושב שההבדל בין היסטוריונים לפילוסופים הוא בדיוק בפִּילְק, אולי ברמת הרגישות אליו. 

כשאני לומד הרבה פרטים — יהיו אלו בהיסטוריה או אפילו בתורה — הם נשמטים לי מהזיכרון. שנים רבות נלחמתי והתפדחתי בזה (וגם היום אני עדיין קצת) אבל בתהליך ארוך וכאוב הבנתי שהם נשכחים ממני כיוון שמבחינתי הם פִּילְק. בשביל שמידע יקבל קונטקסט אני אישית צריך להעמיק בו, ללעוס אותו — ר' נחמן אולי יקרא לזה ללכת עם התורה.

ה. אפשר להעמיד את בסיס המחלוקת על סוגי אישיות: אלה מצליחים לתת קונטקסט להרבה פרטים ולכן נהיים היסטוריונים, ואלה לא מצליחים ולכן הופכים לפילוסופים. לכל אחד יש יתרון, כמות מול איכות וכו'.

ו. אבל בסוף טענה כזו תהיה קצת פחדנות. אני לא רק חושב שזה הבדל אישיותי וזהו, נהרא נהרא ופשטיה. יש לי גם עמדה בדיון הזה.

ואני חושב שבאמת — עם כל החשיבות הרבה של הידע הכמותי — יש בכמות מידה מרובה יותר של פִּילְק. 
זו הסיבה, לדוגמה, שאני די אנטי של השוואה בין דתות ככלי משמעותי להבנה שלהן. השוואה כזו בהכרח תבוא על חשבון העמקה והידע שילוקט ממנה יהיה בעיני בעל מידה מרובה של פִּילְק, כזו שתמנע ממנו להיות משמעותי. 

ו. אין הכוונה שבסקירה כמותית ההבנה וההשוואה תהיינה שטחיות. תיאור כזה קצת מפספס את לב העניין. הפילקיות קרובה לשטחיות אבל בעלת מאפיינים שונים: היא מדברת על חוסר משמעות שבא מתוך חוסר הקשר. אני יודע אבל לידע אין איפה להיות ממוקם. אני מכיר הרבה פרטים וחילוקים ולכן הידע לא שטחי. אבל ריבוי הפרטים הזה אין מספיק הקשר ולכן הוא פִּילְק. סקירה בין דתית, בוודאי כשיש בה יומרה של "אני באמת מבין, כי יש לי רוחב יריעה", תלקה בבריחה מההקשר.

ז. רק העמקה מאפשרת הבנה מבפנים, חיבור ומשמעותיות. רק יצירת יחס הופכת את פריטי הידע מפִּילְק לתודעה בעלת משמעות. הרב אמיר דומן אמר לי פעם: שינון זה נהדר וחשוב, בסוף אתה תזכור את מה שחשוב לך. וחשיבות באה מחיבור וחיבור בא מאיכות ולא מכמות.

ח. אני לא נגד סקירה היסטורית, בקיאות במקורות, השוואה רוחבית. אבל כל אלו, כשהופכות להיות הליבה העיקרית, האופן המכונן בו תופסים — את העולם, את האמונה, את הידע — כולן לוקות במידה מעצבנת של פילקיות שמונעת ממני להיאחז בהן, לזכור אותן. תנו לי להכיר את העולם פרח אחר פרח, לא מתוך הכללות של "כל הפרחים הם". תנו לי אמנות ולא פִּילְק.