יורדות מוות

(או איך הפוסט על אהבת החיים פוגש את על התבוסתנות)

א. אם ממשיכים מעבר לטענה הפרגמטית נגד הדמוגרפיה הישראלית בכלל, ובעיקר זו החרדית, מגיעים אל תהום אפלה. התהום הזו בדרך כלל מוכחשת. אפשר לטעון שהיא קיימת אך ורק בעין הרעה של מתנגדיה (ביניהם הח"מ). זו הסיבה הראשונה שהיססתי בכלל אם לדבר עליה. הסיבה השניה להיסוס היא שאני לא בטוח בהיקף התופעה. היא בבירור משפיעה ונוכחת יותר ממשקלה הכמותי באוכלוסיה, עדיין יתכן שהיא שולית. 

טוב, הסתייגנו דיינו? מכאן, כדברי דמבלדור, נתחיל לנדוד בביצות ההשערה הפרועות. מוזמנים לצעוד איתי אבל בזהירות.

ב. אחת הדחיפות האידיאולוגיות למיעוט ילודה היא הטענה המלתוסיאנית שכדור הארץ קורס תחת האנושות. מן הסתם אתם מכירים את התמונה הקלאסית בה רואים אדם וכריש שוחים, והכותרת היא "הנה חיה רצחנית ונוראית! ולצידה שוחה עמלץ לבן". 

מעבר לאלמנט ה'הארה' שיש בהיפוך הזה, ה(לא) סאבטקסט הוא מאד ברור. האדם הוא לא סתם עוד חיה: הוא מפלצת. כמו שאומר מלקולם בעולם אבוד של מייקל קרייטון: "לפעמים אני חושב שאנחנו מגיפה שנועדה לקרצף את פני הכדור הזה".

ג. עכשיו, זו הצגה לא הוגנת של התנועה הירוקה, כן? הם לא באים למחות את האדם מעל פני האדמה, אלא להציל את המכלול אדם-טבע. יתרה מכך - הרי הטבע ימשיך להתקיים גם אם האדם יהפוך את כולו למדבר. זה רק "הטבע-כפי-שמותאם-לאנושות" שייפגע, ועליו מנסה התנועה הירוקה להגן.

וכל זה נכון, ומן ההגינות לתאר כך את התפיסה העצמית של התנועה הירוקה. אחרי אומרנו זאת, נשארת התחושה הלא נעימה לפיה מבחינת חלקים מהתנועה הירוקה, בני האדם הם באמת חיה רצחנית ונוראה, ועדיף שיהיו הרבה פחות מהם. אם אפשר גם שיחיו כמו ציידים לקטים (וימותו בגיל ממוצע של שלושים).

ד. תיארתי בפוסט הקודם את הגישה הפרגמטית שאומרת: "החיים טובים רק בתנאי". הגישה הזו רואה בחיים נייטרלים. תשתמש בהם נכון (נניח לימודי מתמטיקה ואנגלית) - הם טובים. תשתמש בהם בצורה רעה (תרבות שמרוכזת במטרות רוחניות ולא בקידמה כלכלית, ועוד על חשבון אחרים) - הם רעים. עדיף שלא יוולדו כל כך הרבה אנשים כאלה.

הגישה האפלה לוקחת צעד הלאה. בלי להודות בזאת בפירוש היא נוקטת שהחיים לא סתם ניטרליים אלא ממש רעים. לכן הם פסולים — אלא אם כן. 

ה.יש כאן בכל מקרה סוג של התכחשות עצמית. רשמית, חיים אנושיים הם טוב. אבל אז מגיע ה"בתנאי": בתנאי ש וש וש. הש"ינים הללו הם גם מוסריים - החיים טובים אם הם עומדים בסטנדרטים מלאכיים - וגם הרבה פעמים חומריים: חיים הם טובים רק אם לכל ילד יש חדר נפרד וחוגים פרטיים ומספיק זמן הורי והון ראשוני.

כשמסכמים את כל ה"בתנאי ש" האלו מתחילה להצטייר תמונה מדאיגה: לאדם יש זכות לחיות, אבל רק בתנאי שהוא קרוב למושלם. כל אחד מוזמן להמשיך את חייו בתנאי שהוא מקבל לפחות 99 בכל מבחן. זה מאפיין כללי של ביקורת מהסוג האפל: דה יורה, היא בעד החיים. אבל דה פקטו היא נגד. 

ו. מבט מסביב יכול לראות את הגישה של "דה יורה בעד, דה פקטו נגד", ביותר ממישור אחד של התרבות המערבית.

לדוגמה, דה יורה לישראל מותר להגן על עצמה. אלא אם כן האויב מתחבא בין אזרחים, ומשתמש בהם כמגן אנושי צבאי וכלכלי. אם אפשר להרוג מחבלים בפינצטה, לְחָיֵי! ברור שמותר לכם להגן על עצמכם. ואם בעולם האמיתי אי אפשר לנצח אויב מנוול וחסר עכבות על ידי פינצטה? טוב, זו בעיה שלכם. דה פקטו אסור.

ז. יסוד השיטה הזו הוא עמדה מוסרית, כלומר תפיסה שהחיים, מוסרית, רעים. אם הצלחת להיות צדיק וחסיד, קדוש עליון שמרומם מכל תאווה אנושית (כמו לדוגמה היצר לחיות) - אז בעקימת אף ובצקצוק לשון נתיר לך לחיות. אבל אם העזת להגן על קיומך באמצעות אלימות - אתה כבר לא מוסרי בעליל, ודמך מותר. לא כי אתה כל כך מרושע - אלא כי החיים פסולים כל עוד אתה לא *מושלם*.

ח. הרבה פעמים נוזפים בי: "אתה לא מבין? הוגן או לא הוגן, אנחנו חייבים להתכופף תחת הלחץ הבינלאומי ולתספק את עזה (כלומר את חמאס) כי אחרת יגיע צונאמי". יש לי כל מיני מחשבות על קו הטיעון הזה, אבל בשלב ראשון לפחות נסכים שיש אליטות עבורן זה איננו כל הסיפור. כשהקונגרס העולמי למדעי היהדות(?) מקיים מושב על פשעי מלחמה בעזה, לא מדובר בעניין פרגמטי או אפילו אקדמי, אלא בריטואל דתי-מוסרי של ממש. טקס היטהרות קולקטיבי מהפשע של יהודים שמנסים להגן על חייהם, דה פקטו ולא רק דה יורה.

ט. וכאן (במה שהיה סוג של הפתעה מבחינתי) נפגש קו המחשבה הזה עם הסדרה על התבוסתנות. שאלתי מה סיבות העומק לתבוסתנות, ואני לא שמח בהסבר שנשאר רק במישור הפסיכולוגי. לכן אציע שעבור שכבה דקה (אולי משפיעה תרבותית) — הרצון להיות מובס הוא רצון מוסרי. כיוון שעצם הקיום שלנו מוכתם, אם לא עמדנו ברף מוסרי בלתי אפשרי — לכן מגיעה השאיפה להתאיינות. לתבוסה שהיא היא הטהרה. אם אנחנו לא חסידי עליון, מגיע לנו להיות מובסים. זה לא רק עונש על חטא-קיומנו, אלא גם הדרך לסלק את הקיום הפגום הזה. 

י. ואולי לא סתם תחושת האשמה ביחס לחטופים ממלאת תפקיד כל כך מרכזי. הרי חטאנו מול בני עמנו (גם אני מסכים — חטא גדול חטאנו). אם כן, מסיקה גישה זו, כעת הדרך היחידה לכפר על החטא הוא בהקרבה עצמית של קיומנו הפגום. זה לא רק "נשחרר את החטופים, ואם חייבים אז בכל מחיר". ה"בכל מחיר" הוא לכתחילי, עקרוני. הוא sacrifice שעלינו לעשות כדי לכפר על כל חטאותינו.