א. לעניות דעתי, פתרון המינימום לבעיית עזה הוא כיבוש מלא ושלטון צבאי. זו איננה תרופת קסם, והיא תעמיד את ישראל בפני בעיות קשות מאד, ועדיין מכל הפתרונות שבידינו, היא הכי פחות הרסנית.
ב. אבל מה אם הפתרון הזה כבר לא מעשי? מה אם ישראל, שהתברברה כל כך בעזה, תמצא את עצמה נטולת יכולת להכרעה, בין אם בגלל שחיקת המילואים, לחץ בינלאומי או תבוסתנות שתכריע אותה מבפנים? (כתבתי את הפסקה הזו ביום רביעי שבוע שעבר, מן הסתם היום יש לכולכם *דעות* עד כמה היא רלוונטית)
ג. לפני כמה חודשים הצעתי ניתוח של ההבדלים בין עזה, חיזבאללה ואיראן. טענתי שכוחה של עזה הוא בעצם קיומה קרוב כל כך ליישובים ישראליים. הצומוד, שדואג שלא משנה מה יקרה בעזה, העזתיים יישארו שם, הוא יסוד כוחה של עזה לאיים על ישראל.
וכנגד זה, קשה מאד לראות שיש לישראל מה לעשות. טראמפספר?במקרה הטוב מדובר בתוכנית קשה - מדינית ולוגיסטית, שגם ממשלה ביצועיסטית וחזקה תתקשה לעשות. דה נאציפיקציה? גם בתסריט של ממשלה מושלמת וקהילה בינלאומית תומכת (כלומר אף פעם) — בסוף זו תוכנית שבונה על חינוך, וכמו שכל מחנך יסביר לכם, בחינוך אפשר לעשות הכל נכון במאה אחוז ועדיין להיכשל אם המחונך לא בקטע.
ד. אז מה, להרים ידיים? ישראל חסרת אונים?
דווקא לאור ההבנה שכוחו של חמאס לטבוח קשור בעצם קיום עזה, יש ויש לישראל מה לעשות. אפילו אם חמאס יישאר השליט. הבשורות הטובות? הפתרון הוא משהו שישראל כבר עושה, ועושה אותו דווקא טוב. הבשורות הרעות? כדאי שתיקחו כוס מים, כי לפחות חלקכם עומדים לקבל מיגרנה.
ה. כמה שבועות אחרי הטבח טענתי — בניגוד להלך רוח בימין — שגם אם חיזבאללה היה מצטרף ופולש לישראל באותו יום נורא, ישראל לא היתה קורסת. כן, הטראומה היתה בשני סדרי גודל למעלה. כן, היה פצע שלעולם לא יגליד. אבל ישראל לא הייתה קורסת.
כי יש פער בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים לעמוד בו, לבין מה שאנחנו מסוגלים בפועל. יהודים עלו מהאפר של השואה ופחות מעשור אחר כך הקימו מדינה. הם הקימו משפחות - שרוטים נפשית, לפעמים שורטים גם את הילדים שלהם - אבל החיים המשיכו, והדור השלישי כבר חזר לסוג של נורמליות, כי ככה זה לחיות. זה היה אפשרי והצליח אז, וזה היה אפשרי — פי מאה יותר אפשרי — אפילו אם חלילה רדואן היו מגיעים לחיפה.
ו. באותה מידה, ישנו דיבור בימין ש"אם חמאס יישאר שליט בעזה, מי המשוגע שיחזור לגור בעוטף?" חוץ מהיותה של האמירה הזו דמורליזציה פסולה, בעיני היא גם שגויה עובדתית. גם אם חלילה חמאס יישאר שליט ברצועה, אני מעז לנחש שיישובי העוטף יאוכלסו די מהר. אפשר לדבר על מחירי הדיור, אבל גם אפשר להודות שבישראל כשאתה שואל "מי משוגע להישאר בעוטף?" התשובה פשוטה - כולנו קצת משוגעים. משוגעים על לחיות.
ז. רגע, זה פיצ'ר ישראלי ייחודי? האין כולנו משוגעים על החיים?
כדי לענות על השאלה נקפוץ לשאלה אחרת, על פניה לא קשורה בעליל. האם חופש הוא טוב או רע?
התשובה שאני מאמין בה אומרת שחופש הוא קודם כל טוב. אבל אחרי שהוא טוב, הוא גם אתגר: מציב את האדם בפני שאלות ודילמות, ובינתיים האנושות עושה עבודה די גרועה באתגרים האלו.
ח. עד לפני מאתיים שנה בערך לאדם לא היתה בחירה שלא להתחתן. בלי להתחתן המצב הכלכלי שלךָ (ובטח שלךְ) היה גרוע על סף אובדני. ועוד הרבה יותר גרוע בלי הפנסיה האולטימטיבית, ילדים.
בדורות האחרונים, הקב"ה והחריצות האנושית העניקו לאדם שפע וטכנולוגיה שמאפשרים לו לבחור אם כן או לא להקים משפחה. לקח איזה דור וחצי אבל אנחנו ברגע בו השורה התחתונה ברורה: בלי קשר ליבשת, תרבות וכמעט בלי קשר לאמונה (על זה אפשר להתווכח) - בני אדם מכריעים: פחות ופחות להתחתן וללדת ילדים.
ט. אמנם ספקולטיבי, אבל אישית אני חושב שיש להחלטה הזו משמעות. היא מבטאת תת מודע - מוסרי ותרבותי גם אם לא פסיכולוגי: ההחלטה לא להתחתן היא חוסר אמון ביכולת לפגוש את האחר; ההחלטה לא להוליד ילדים היא הצבעת אי אמון בחיים עצמם. כן, אנחנו ספציפית כבר חיים אז נמצה את החיים הללו עד תום - אבל למה להביא עוד דור לפלנטה הזו.
כלומר: ניתנה לאנושות חירות אם ללדת דור נוסף או לא. האנושות נכשלה באתגר הזה קולוסאלית.
י. אישית נמאס קצת לדבר על זה, אבל למי שלא מכיר את הסוגיה נאמר בקצרה, שכמעט אין מדינה שיצאה מתרבות מסורתית וחקלאית - ולא מתכווצת דמוגרפית. המדינה היחידה פחות או יותר שבינתיים טפו טפו מצליחה גם וגם - גם להיות מודרנית וגם לצמוח דמוגרפית - היא מדינה אחת משוגעת במרכז המזרח התיכון. אנחנו חיים באמת בתוך נס. בתרבות שוקקת ותאבת חיים שניתנה בידיה הבחירה אם לבנות משפחה, והיא עדיין אומרת: טוב לפגוש את האחר, טוב לחיות. מתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש.
י"א. בעיני יש לבחירה הישראלית משמעות אמונית ומוסרית עמוקה. אבל אם נרד שוב לרובד הפרגמטי - אסור גם לזלזל כמה חוסן (במובן של כוח לשאת ולשרוד) מעניקה תאבת החיים הזו לישראל. גם אם חלילה תפגעו בנו, אנחנו נכעס ונתאבל ונישא צלקות - אבל לא נישבר. כחברה וכעם אנחנו נמשיך ואפילו נשיר - על אפכם וחמתכם - שיהיה לנו עוד יותר טוב.
י"ב. @אלעד נחשון כתב לפני כמה שנים פוסט מאיר עיניים לגבי הוגי הציונות ושאלת הערבים בארץ. אם נתמצת, הוא טען שאלמלא השואה, מדינת ישראל היתה מונה תוך זמן קצר כמה מיליוני יהודים שהיו עולים אליה מאירופה - ובזה הופכים את הערבים למיעוט זעיר, שווה זכויות ולא מסוגל להזיק מדי. השואה הרסה את ההזדמנות הזו, ובכך הפכה את השנים הראשונות לקשוחות במיוחד ואת ערביי ישראל לאתגר קשה.
י"ג. אבל כל ההבהלות הדמוגרפיות התהפכו, וכרגע (כמובן אם לא יהיו שינויים נוספים) - תאבת החיים היהודית יכולה תוך דור שניים לאיין את שאלת יו"ש. כבר היום מצב היהודים שם טוב בהרבה, ולדעתי קשה להבין את הפריחה היחסית של יו"ש, בלימת תוכנית פיאד, או דיבורים על סיפוח, בלי לקחת בחשבון את הגידול המהיר של האוכלוסיה היהודית ובלימת הגידול באוכלוסיה הערבית. כי בסופו של דבר, תאב החיים ינצח.
י"ד. אז אם פספסנו את ההזדמנות בעזה, מה כן נותר לעשות? להיות קשוחים ולא להפסיק לחיות. לקבל שאם חמאס נשאר על רגליו עלולות חלילה להיות עוד מכות קשות לעם היושב בארץ (אגב, עם פחות ופחות אמפטיה מהקהיליה הבינלאומית. הטבח הראשון ביהודי הארץ מעורר חמלה. הבא? דרכו של עולם). להתכונן אליהן לפני שיבואו, לנסות למנוע אותן אבל גם לבנות את עצמנו כך שלא נשבר אפילו אם חלילה תקרינה. שתאבת החיים שלנו תנצח את הצומוד מוכוון הרצח של אויבינו.
ט"ו. רגע, אז הפתרון שלך למאבק בעזה הוא פשוט… לחיות את החיים ולהוליד עוד ילדים? אם ממילא אנחנו עושים את מה שצריך לעשות, מה הסיפור הגדול?
ט"ז. כנגד הטענה שהדמוגרפיה היהודית היא נס שנותן למדינה כוח, נטענות בדרך כלל שתי טענות. הרכה יותר היא פרגמטית: ילודה גבוהה היא אחלה - בתנאי. ילודה רבה של אוכלוסיה בורה ולא יצרנית (סאבטקסט: חרדים) היא לא ברכה אלא איוּם, לפעמים מנוסח גם כ"האיום הכי גדול על ישראל".
י"ז. כהקדמה אחדד שטענת "החיים הם דבר חיובי" לא אומרת שריבוי חיים אף פעם לא יוצר מצבים בעייתיים ואפילו קשים. אבל היא אומרת, כפריור וככלל אצבע: "חיים זה טוב. החיים גם גורמים בעיות? נטפל". כנגדה הגישה השניה מַתְנָה ואומרת: "חיים? אך ורק בִּתְנָאֵי סף, אם לא - לא תודה".
י"ח. באיזה מובן חיים הם כמעט תמיד טובים? למה טועה הגישה שאומרת שחיים הם טובים, רק בתנאי? כהדגמה, נחשוב על קריסת מערכת הרווחה, בשני תסריטים שונים.
בראשון, מדינה מזרח תיכונית לא הכי קלאסית, בה האוכלוסיות שיולדות הכי הרבה, גם עובדות הכי פחות. מערכת הרווחה לא עומדת כבר בעומס.
בשני, מדינה אירופאית קלאסית בה ממוצע הלידות ירד מתחת שיעור התחלופה. לאחר כמה עשורים של דיבידנד דמוגרפי, פירמידת הגילאים התהפכה: יש הרבה יותר מבוגרים מצעירים. גם בה מערכת הרווחה פשוט קורסת. אין מי שיממן את הזקנים.
בשתי המדינות מגיעים אל הסף. בשתיהן נערך לילה הרה גורל, סטייל תוכנית הייצוב של ישראל. מערכת הרווחה בשתיהן מבוטלת. מה קורה למחרת?
י"ט. בשתי המדינות, השכבה היצרנית נושמת לרווחה כשעול המסים הבלתי אפשרי מוסר משכמה. אבל מחוץ לקבוצה הזו, ההבדל הגדול:
במדינה הראשונה האוכלוסייה הלא יצרנית נאלצת לצאת לעבוד. היא עושה זאת בשכר נמוך ובחוסר השכלה. אבל עשר, עשרים שנה אחר כך ההשכלה והשכר קופצים, יחד עם התל"ג של אותה מדינה.
לעומת זאת במדינה השניה המגזר הפחות יצרני (אקא זקנים), אממ, מסיים את חייו יותר מהר? וכל התינוקות שלא נולדו מתקשים להשלים השכלה ולהשתלב בשוק. מין התנהלות מתסכלת של אנשים שמעולם לא נולדו.
כ'. מוּכרים דברי קהלת שאומר שעדיף כלב חי על פני אריה מת. מה שפחות מוכר הוא הנימוק של קהלת לטיעון. למה עדיף כלב חי? תחילת הפסוק אומרת: "מי אשר יחובר אל…החיים יש ביטחון". אני מבין זאת כך - החי ישנו והלא-חי איננו. יש חיים? יש עם מה לעבוד. יש סיכוי לתיקון ואפילו לשפע. כשמדובר בחוסר חיים העניין סגור. לכן צרות בגלל ילודה הן צרות של עשירים. היש עדיף על האין. לא במאה אחוז מהזמן אבל כן כהנחת יסוד.
כ"א. בדרך כלל בשלב הזה אנשים קוצפים ומסבירים לי שעמדתי מצעידה את ישראל להיות כלכותה. אני לא לגמרי מכחיש את הטענה - ברור שגישה שמנסה להרבות חיים כמעט בכל מחיר עלולה לפגוע באיכות החיים של המדינה. אבל זו בדיוק הנקודה: באירופה יש איכות חיים נהדרת, והיבשת בבעיה קשה.
כ"ב. מדרום לנו יש מדינה שגם היא מתפקעת מרוב חיים, עם דמוגרפיה משוגעת. במוקדם או במאוחר היא עלולה ללטוש עין צפונה. להערכתי, בין כלכותה לברלין (נניח שאלו שתי האופציות היחידות) - לכלכותה יש יותר סיכוי לשמור על עצמה לאורך זמן מאשר לברלין. כן, לברלין יתרון איכותי רב וF35. בטווח ארוך, אוכלוסיה מזדקנת וחוסר תאבת חיים, יאיינו לגמרי את היתרון הזה.
כ"ג. אוקיי, יהנהנו חלק מהאנשים, אנחנו מבינים שאוכלוסיה כמו החרדים צופנת גם ברכה פוטנציאלית גדולה, ולא רק בעיות כלכליות חמורות. אבל! גם זה בתנאי, שונה לגמרי: ילודה גבוהה היא ברכה אבל הכמות, אוי הכמות. אל תגזים גם עם רוב טובה. צריך ילודה מעל שיעור התחלופה אבל לא ברמה כזו. שמעת פעם על המושג 'אקספוננציאלי'?
כ"ד. הבעיה שלי עם הטיעון הזה היא בעיקר מעשית. כן, בעולם אידיאלי אולי היה עדיף קצב צמיחה יותר סביר. בסוף, שמרן קלאסי (נניח שאני כזה, ואני לא) מעדיף שגם ברכה תבוא בקצב שמאפשר לבנות מספיק תשתיות לאוכלוסיה הברוכה.
אבל אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי. למיטב ידיעתי הדלה המצב של "מעט מעל שיעור התחלופה", פשוט לא קיים. טכנית יש מדינות עם קצב ילודה כמו אידיאלי, אבל הן מדינות שבאמצע תהליך המודרניזציה שלהן. במילים אחרות, גם הן בדרך לפגוע הרצפה, פשוט עדיין בקומה שלישית.
כשאומרים משהו כמו "לא רוצים להיות ברלין אבל גם לא ישראל, רוצים להיות כמו ___" אין ממש מדינה לשים על הקו. לכן הניסיונות להאט את קצב הילודה הם ניסיונות מסוכנים. קל יותר לבלום את הילודה. קשה לסובב את ההגה כשמגלים שהגענו למחוזות בעייתיים. תשאלו את סין.
כ"ה. אם נחזור לשאלת "אם ממילא ישראל חיה ובועטת, מה אתה מציע לעשות?" - אני מציע לא להפריע. זה עובד? אתם חיים במדינה הניסית של המערב בה אנשים עדיין תאבי חיים למרות מודרנה והשכלה? אל תהיו במוד מחשבתי של "אוי ואבוי" ותנסו לבלום את הנס הזה. לנסות לתקן? כן. לחשוב על זה כאיום הכי חמור? חבל להרוס.
