חלומות וטבעות

[על 'חמלה לסוזן', סיפור קצר של כפיר ורהפטיג. ספויילרים לסיפור ולסדרת נרניה]

חלומות

א. מתוך ארבעה אחים שהגיעו לנרניה, שניים מהם כופרים. אדמונד בוגד בתחילת הספר הראשון ונסלח לו בסופו. סוזן בוגדת בסוף הסדרה ואין לה מחילה.

הבגידה של סוזן היא באיבוד האמונה. בהתבגרותה היא חושבת שנרניה ( = האמונה האנגליקנית) היא דמיונות ילדות וחלומות. ה'בגידה' הזו של סוזן באה out of the blue והרגיזה קוראים רבים. התחושה היתה שלואיס השתמש (שוב) בדמויות שלו כפיונים להעברת מסר חשוב בעיניו, בלי הֶקְשֵׁר שצומח מתוך הדמויות עצמן.

ב. 'חמלה לסוזן' תוקף את שאלת סוזן מזווית מפתיעה. הוא לא אומר שלא הוגן מה שלואיס עשה לסוזן, או שסוזן אכן כופרת רק שהיא צודקת בעוד אחיה פנטזיונרים. הוא מציע כיוון הפוך. מה אם סוזן מאמינה יותר מאחיה? מה אם הם שכחו ודווקא היא זכרה, יותר מכולם?

ג. אחֵיה של סוזן מתרפקים על נרניה. כשהם נפגשים הם יושבים ומעלים זכרונות מתוקים על ביקוריהם שם. אבל לנוסטלגיה כזו יש גם תג מחיר.

הרבה פעמים נוסטלגיה בו זמנית גם מאדירה וגם מקטינה את הדבר אליו מתגעגעים. היא מביטה בו בערגה ומפארת את זכרו — ובזה בדיוק מחזקת את אי הרלוונטיות שלו. האובייקט הנוסטלגי שייך לעבר לא רלוונטי. הוא מתוחם בחיבוק הדוב הורוד שמוכן לתת לו מקום דווקא משום שהוא, העבר, דהוי ומעורפל.

אחיה של סוזן מתרפקים על זכר נרניה, דווקא משום שהיא לא אמיתית בעיניהם. היא חלום שהיה, אולי אפילו נשמח לחזור ולבקר בו מדי פעם, אבל הוא לא אמיתי. שהרי, אם היה אמיתי, הוא היה סיוט.

ד. להבדיל אלף אלפי הבדלות, נחשוב על חוני שנרדם לשבעים שנה. כשהוא מתעורר העולם שונה ממה שזכר. התוצאה של הסיפור הזה הוא מוות: חוני לא מוצא את עצמו מחדש ושואל את נפשו למות. 

בדומה לו, ארבעת האחים עברו לנרניה וחיו שם מילדות עד בגרות. כשהם עוזבים את נרניה הם חוזרים להיות ילדים. זה שינוי טרגי. חיים שלמים נמחקו להם. היינו אומרים שזוהי טראומה, שלא לומר עינוי - אז למה שלושת האחים נזכרים בו בערגה? ההתענגות שלהם בלתי מובנת, *אלא אם כן הם לא מתכוונים ברצינות*. הם שמחים בנרניה משום שהיא חלום לא מחייב. הם מכריזים על ממשותה של נרניה, כשכל התנהגותם אומרת שהיא אינה ממשית בעיניהם.

לעומתם סוזן לוקחת הכל ברצינות. היו לה חיים בנרניה והם נמחקו. כל עוד תזכור את החלק הזה בחיים, היא חוותה טרגדיה. היא חייבת להדחיק את נרניה, לא בעדינות כמו אחיה, אלא עד הקצה. כל סיפור נרניה היא לא ממשי בכלל - או שהוא עינוי אחד גדול.

אז מי מהארבעה מאמין פחות בנרניה? היא או אחיה?

ה. תופעה דתית ידועה היא ילדים או בני נוער שלוקחים את ההלכה מאד מאד ברצינות. מקפידים ומדקדקים עד הסוף, ברמה שנראית על אנושית. מכאן נפרסים שני נתיבים: אלו שעם הזמן מרפים, לומדים לחיות את המתח הדתי עם קריצה שמבטלת חלקית או לחלוטין את המתח הזה - ואלו שנשברים ובועטים כשהם רואים שהרצינות הזו, לכאורה, בלתי אפשרית. במובן מסוים, הסוג השני כנה ומאמין יותר. הם לא מתרפקים בנוסטלגיה מאדירה לתקופת הישיבה - נוסטלגיה שבד בבד משמרת את התקופה הזו כבלתי רלוונטית. לא, הם מתייחסים אליה עדיין במלוא הרצינות, ולכן גם בועטים בה. 

ו. האם יש סוג שלישי? האם אפשר להפגיש את המתח הדתי עם החיים הממשיים, הבוגרים, בלי לכבות את המתח? אולי, הלוואי. אבל עדיין רחמי על סוזן שלא משקרת לעצמה, מה שלא בהכרח אפשר לומר על פיטר, אדמונד ולוסי. או על ק.ס. לואיס.

טבעות

ז. שלושה כותבים בריטים מפורסמים הציעו שלוש דרכים שונות לגשר בין הפנטזיה לבין הממשות. 

טולקין כתב על עולם ממשי אלטרנטיבי, שהוא פנטסטי. בעולם זה הפער בין הפלך הבריטי המהוגן לבין ריוונדל הוא כמה שבועות הליכה. גם לפער הזה משמעויות ומחיר, אבל עדיין, הפלך וריוונדל הם באותו עולם. היתרון של הפתרון הטולקיני - הפנטסטי והממשי יושבים היטב ביחד. החיסרון - זה איננו העולם שלנו.

צ'סטרטון כתב על הפנטסטי שבתוך העולם שלנו. איך להביט לעומק הדברים ולראות בהם את הפנטסטי. האב בראון הוא בלש שמגלה בתוך העולם לא רק את הרוחני אלא גם את הפנטסטי. יש בגישה הזו עדינות מיוחדת, אבל כאשר היא נלקחת ברצינות, הפנטסטי משתלט על הממשי. מסתבר שהעולם הזה עצמו אינו ממשות אלא פנטזיה אחת גדולה. הפנטזיה 'דורסת' את העולם. אם תרצו, זה התקציר של 'האיש שהיה יום חמישי'.

ט. הכותב השלישי, ק.ס. לואיס, בחר בז'אנר העולמות המקבילים. ישנו העולם המוכר שלנו, ובמקביל אליו מתקיים עולם נוסף, פנטסטי. היתרון בגישה הוא שאף עולם לא חייב לדרוס את השני. החיסרון הוא שלעולם פנטסטי מקביל יש מחיר. כל מסע אליו גובה מן האדם משהו. אחת התימות קלאסיות היא מחיר הזמן: מי שנכנס לעולם הפיי חוזר כשבעולם הממשי עברו מאה שנה נניח, ואיש כבר אינו מכיר אותו.

לא במקרה המחיר הזה שייך לסוגת העולמות המקבילים. בלעדיו, עולם הפיי לא באמת היה נבדל. בלי מחיר משמעותי למסע אין עולמות נפרדים. כך קורה לדוגמה לעולם הפיות בסדרת ג'ינקס, שהמסע אליו הוא בהתחלה דרמטי, ועם הזמן הופך להיות תדיר כמו תחנת רכבת וממילא מאבד מעומקו.

י. לו היה לואיס נאמן להגיון המקורי של עולמות מקבילים, האחים פיוונסי היו חוזרים למאה העשרים, והופכים להומלסים בעולם זר להם. אבל אז המטרה המיסיונרית של נרניה היתה מוחמצת. לכן בחר לואיס שמחיר המסע ייגבה, לא מהממשות אלא מהפנטזיה. היא הופכת להיות זכרון מתוק וחסר משמעות.

מה עוד הופך את הפנטזיה הלואיסית למרוחקת? הפסיביות שלה. לנרניה אפשר להגיע דרך ארון, תחנת רכבת או ציור, אבל דבר אחד כמעט אי אפשר - להגיע אליה בבחירה. המעבר לנרניה הוא דבר שקורה לאדם.

אופי המעבר הזה תואם לאופיו של אסלן. אסלן לא עונה על שאלות. הוא גדול ומקיף כל כך עד שאין מה לשאול. מול נרניה ומול אסלן חובה עליך להיות פסיבי.

הפסיביות מתחברת אל החלומיות של נרניה. הדרך היחידה להגיע אל נרניה היא לוותר על עצמך. אתה מותיר את עצמיותך מחוץ לנרניה (מיכאל אנדה היה ממש מתרעם בשלב הזה), ולכן אף פעם לא בוחר להגיע, ומאותה סיבה היא נותרת זיכרון מתוק בלבד כשתעזוב. לכאורה, לואיס מחזיק את שני העולמות. בפועל הוא וויתר על שניהם.

י"א. ביוצא מן הכלל חריג אחד: הטבעות. ב'אחיינו של הקוסם', דוד דיגורי ממציא טבעות שמאפשרות לנוע בין עולמות. בעזרת הטבעות מצליחים הגיבורים של הספר להגיע בסופו של דבר לנרניה. ישנה דרך אקטיבית לצלוח את הפער בין העולמות. אבל לואיס לא מסמפט את הדרך הזו. לא בכדי השימוש בטבעות מביא אל נרניה גם את דמות הרשע האייקונית של הסדרה: המכשפה הלבנה. אפשר לנסות להגיע אל הפנטסטי באופן יזום, אבל זהו היבריס (בדיוק כמו הטבעת בשר הטבעות) - ולהיבריס יש מחיר.

י"ב. בעיני, לכן בסוף 'חמלה לסוזן', מוצאת הגיבורה דרך לשוב לנרניה. דרך אקטיבית, שנותנת הן לה והן לנרניה את הממשות אותה חיפשה כל השנים. זוהי הדרך האנטי לואיסית, האקטיבית (טולקין אולי היה אומר: הדרך של בריאה משנית). זוהי הגאולה של סוזן.

או שמא אובדנה? אם יותר לי לכתוב פאנפיק על פאנפיק: סוזן שהצליחה לשוב לנרניה באופן אקטיבי לא תצליח לאחות את הפצעים שלה או את התהומות בין נרניה לבריטניה. באכזבתה היא תפנה להכחיש את נרניה מתוך נרניה עצמה. תספר שוב שהקסם הוא חלום. במילים אחרות, סוזן תהפוך להיות המכשפה הירוקה, האנטגוניסטית של 'כס הכסף', זו שחיה מנהרות החשוכות מתחת לנרניה ומנסה לכשף את הגיבורים לחשוב שאין בעולם פנטזיה או קסם. יש בי חמלה על סוזן, אבל גם הדרך שלה איננה פתרון. הבעיה היסודית היא בהצבת העולמות כמקבילים, ומכאן ואילך אין פתרון שלם.זה או להיות דתלש, או להתרפק בנוסטלגיה מקטינה על נרניה.