א. חוקי הטבע הם קבועים, כי, ובכן, הם חוקים. ואם ראינו משהו שקורה לא לפי החוק (נניח, חפצים לא נופלים למטה) זה כי יש חוק אחרי שמתערב (מטוס וכוח העילוי). או, המגניב מכל, חוק חדש שלא הכרנו.

ב. אם אין יוצאים מהכלל - ברור איך משהו יתנהג. תמיד. חוק הוא חוק.

ג. אבל האם חוקי הטבע הם הקבוע הכי קבוע שאפשר לִקְבוֹע? לא בהכרח.

ד. כי חוקי הטבע הם דינמיקה קבועה. עצם נופל למטה. כלומר הוא היה למעלה והוא נופל למטה. יש כאן מעבר ממקום א' למקום ב'. החוק הוא עדיין נצחי (תמיד שני גופים ימשכו אחד את השני בכפולת המסה שלהם לחלק למרחק בריבוע כפול קבוע הכבידה האוניברסלי) אבל הקבוע כאן מאפשר דינמיקה, מאפשר כמה מצבים שונים.

(אפשר להתווכח. אולי יש חוקים סטטיים, אני לא מספיק מבין בפיזיקה מודרנית כדי להחליט. די לי שחלק מחוקי הטבע הם דינמיים)

ה.מה שמוביל אותנו לקבוע המוחלט: לוּ היה עולם בו הכל באמת קבוע, שום דבר לא היה זז בכלל. כל הדברים היו הם במצבם במקומם ובצורתם וכו' וכו'. העולם היה סטטי באופן מוחלט.

(שוב, לא בקי גם בפילוסופיה קדם סוקרטית אבל נדמה לי שכך אפשר לפרש את פרמנדיס של "היש ישנו והאין איננו")

ו. התנועה עצמה - השינוי, המעבר ממצב למצב - היא הפרעה בקביעות המוחלטת. לכן חוקי הטבע הם אמנם קבועים, אבל גם מאפשרים שינוי. הם קבועים אבל לא באקסטרים.

ז. לכן, יש הבדל משמעותי בין להוכיח את קיום הבורא מתוך קיום העולם, לבין להוכיח אותו מתוך קיום חוקי הטבע. 

ח. לענ"ד כל הוכחה את הבורא מתחילה מהתפעמות: כשאתה עומד מול משהו נשגב, אתה רואה בו את הקב"ה. ההוכחה איננה "אויש אין לי הסבר טכני, מהיכן באה החוליה הקודמת". אלא מהמקום בו אדם מתפלא. הפליאה מציינת את הבלתי מובן מאליו. את הדורש נימוק והסבר.

ט. מי שמוכיח את הבורא מעצם קיום העולם (אם יש נברא, יש בורא) - חווה שעצם הקיום, המוחלט, הטוטאלי, הקיים-תמיד, הוא פלא. 

י. לעומתו מי שמוכיח זאת מחוקי העולם - נניח מהתנועה (כפי שכתבתי בעבר) - מקבל את הקיום כמובן. הסטטי, המוחלט, לא מצריך הסבר נוסף. לעומת זאת, הדינמיות של חוקי הטבע? הנה הפלא, הנה התופעה שהלב שואל להבין אותה, הנה הנשגב בוקע.