(והיום בפינתנו: "אני שוחט פרות קדושות")
א. יש לי זיכרון ילדות בו אני יושב וקורא ספר של צמרמורת¹ על אנשי זאב. ברקע התנגן שיר שהיום כבר אין לי מושג מהו. לא יודע אם השיר הטביע את החוייה בספר או הספר בשיר, אבל איכשהו מהתמהיל הזה נוצרה חוייה שזכורה לי עשרות שנים אחר כך.
אני לא חושב שהחוייה היתה כל כך חזקה בגלל איכות הספר כי היי, צמרמורת. אני גם ממש לא בטוח שהשיר היה כל כך ייחודי. אבל שניהם נפלו ביחד על מקום מוכן אצלי בנפש והותירו איזה חותם עד היום.
ב. בהקשר הזה כדאי להתבונן על שתי תופעות עם כמעט עשור ביניהן: מלך האריות והארי פוטר. בשני המקרים מדובר ביצירות לילדים, פופולריות. הן לא המציאו מחדש את הגלגל אלא נתנו מינון מדויק ממשהו שכבר היה. אבל הן הצליחו מאד. הם ייצרו דור של ילדים שמחובר אליהם ברמה רגשית ייחודית.
כי נכון, ראינו גם אלאדין וגם צעצוע של סיפור. אבל כשאתה רואה שמש אדומה עולה, ושומע את הצעקה בסווהילית (או איזו שפה שלא תהיה) - משהו אחר עובר לך בדם.
ג. אותו כנ"ל הארי פוטר. יש דור שלם של ילדים שעבורם הארי פוטר היא לא עוד סדרה נחמדה, אלא משהו אחר לגמרי. כל רפרנס אליו מתקבל בקריאות גיל וכל פרט הכי קטן שווה ניתוח.
הנקודה היא שזה דור, ודור מסויים. שכבת גיל שהיצירות האלו נחתו עליהן בזמן המדויק שיצר אימפאקט שונה לגמרי.
אין הכוונה לומר שכל הערך של היצירות האלו בא מהתזמון שלהן. לפניהן ואחריהן היו עוד יצירות. הם הצליחו לא רק כי היו בזמן הנכון אלא גם כי אמרו את הדבר הנכון. אם נחזור רגע אלי ואל צמרמורת אולי החוויה נחרתה פשוט מפני שזה היה ספר האימה הראשון (וכמעט האחרון) שקראתי. אולי הארי פוטר פרץ כי הביא פנטזיה נגישה לדור שהיה צמא לה. אולי.
ד. אבל המשמעות היא, אחר המחילה, שהארי פוטר היא לא יצירה קאנונית או נצחית. הערך המוסף שלה, ה"וואו" הייחודי שלה, קרה לדור מאד מסויים (אני לא נמנה עליו). לבאים לפני ואחרי, הארי פוטר הוא סדרה טובה ומלך האריות הוא אחלה שירים של אלטון ג'ון. הא ותו לא.
כמה הם ישרדו את מבחן הזמן? האם גם עוד מאה שנה ספרנית תגיד בעיניים בורקות לילד ממושקף ושמנמן "את זה אתה חייב לקרוא"? ימים יגידו.
___________
1. (באמת קראתי הכל כשהייתי ילד)
א. יש לי זיכרון ילדות בו אני יושב וקורא ספר של צמרמורת¹ על אנשי זאב. ברקע התנגן שיר שהיום כבר אין לי מושג מהו. לא יודע אם השיר הטביע את החוייה בספר או הספר בשיר, אבל איכשהו מהתמהיל הזה נוצרה חוייה שזכורה לי עשרות שנים אחר כך.
אני לא חושב שהחוייה היתה כל כך חזקה בגלל איכות הספר כי היי, צמרמורת. אני גם ממש לא בטוח שהשיר היה כל כך ייחודי. אבל שניהם נפלו ביחד על מקום מוכן אצלי בנפש והותירו איזה חותם עד היום.
ב. בהקשר הזה כדאי להתבונן על שתי תופעות עם כמעט עשור ביניהן: מלך האריות והארי פוטר. בשני המקרים מדובר ביצירות לילדים, פופולריות. הן לא המציאו מחדש את הגלגל אלא נתנו מינון מדויק ממשהו שכבר היה. אבל הן הצליחו מאד. הם ייצרו דור של ילדים שמחובר אליהם ברמה רגשית ייחודית.
כי נכון, ראינו גם אלאדין וגם צעצוע של סיפור. אבל כשאתה רואה שמש אדומה עולה, ושומע את הצעקה בסווהילית (או איזו שפה שלא תהיה) - משהו אחר עובר לך בדם.
ג. אותו כנ"ל הארי פוטר. יש דור שלם של ילדים שעבורם הארי פוטר היא לא עוד סדרה נחמדה, אלא משהו אחר לגמרי. כל רפרנס אליו מתקבל בקריאות גיל וכל פרט הכי קטן שווה ניתוח.
הנקודה היא שזה דור, ודור מסויים. שכבת גיל שהיצירות האלו נחתו עליהן בזמן המדויק שיצר אימפאקט שונה לגמרי.
אין הכוונה לומר שכל הערך של היצירות האלו בא מהתזמון שלהן. לפניהן ואחריהן היו עוד יצירות. הם הצליחו לא רק כי היו בזמן הנכון אלא גם כי אמרו את הדבר הנכון. אם נחזור רגע אלי ואל צמרמורת אולי החוויה נחרתה פשוט מפני שזה היה ספר האימה הראשון (וכמעט האחרון) שקראתי. אולי הארי פוטר פרץ כי הביא פנטזיה נגישה לדור שהיה צמא לה. אולי.
ד. אבל המשמעות היא, אחר המחילה, שהארי פוטר היא לא יצירה קאנונית או נצחית. הערך המוסף שלה, ה"וואו" הייחודי שלה, קרה לדור מאד מסויים (אני לא נמנה עליו). לבאים לפני ואחרי, הארי פוטר הוא סדרה טובה ומלך האריות הוא אחלה שירים של אלטון ג'ון. הא ותו לא.
כמה הם ישרדו את מבחן הזמן? האם גם עוד מאה שנה ספרנית תגיד בעיניים בורקות לילד ממושקף ושמנמן "את זה אתה חייב לקרוא"? ימים יגידו.
___________
1. (באמת קראתי הכל כשהייתי ילד)
