א. לפני שנים רבות קראתי קטע שאני מוצא את עצמי חוזר אליו שוב ושוב. ב'אבות ובנים' טורגנייב מתאר שגיבור הסיפור "הולך משם כשבקרבו צער אינסופי שרק אנשים צעירים עלולים להרגיש"¹. זה משפט מהסוג שלשמו ספרות טובה קיימת: הוא מכיל כמה פרשנויות אפשריות שכל אחת מציעה זווית אחרת על משמעות הקיום שלנו.
ב. הפרשנות המועדפת עלי היא שטורגנייב סרקסטי. אדם צעיר לא אמור לחוש צער אינסופי יותר מאדם מבוגר. הרי כל החיים עוד לפניו. יש לו אמון גדול בכוחותיו ומעט מאד כאפות שהחיים החטיפו לו. הוא עוד לא חווה את הגוף הבוגד, המוח שמאבד מזוהרו. הוא לא מכיר את התחושה שאת הדיסק הטוב ביותר שלך כבר הוצאת ותכל'ס, גם הוא לא כזה דיסק מצליח. בקיצור, יש לו הרבה פחות סיבות להרגיש צער מאדם מבוגר.
אפשר כמובן לטעון שישנם אנשים צעירים שחטפו יותר ממה שמבוגרים אחרים יחטפו כל חייהם אבל הטיעון ב'אבות ובנים' כללי בהרבה.
ג. אני חושב שטורגנייב לא רק מלגלג. התופעה שהוא מתאר אכן קיימת, ובגיל עשרים אכן אפשר לחוות צער וייאוש שגילאים מבוגרים יותר לא יודעים להציע. רק שאם לא ניסיון החיים, מה יכול לגרום לתחושה כזו?
ובכן, בדיוק זה. דהיינו היעדר הניסיון.
ד. תחושת הצער של מתבגרים נובעת הרבה פעמים מאיזו תחושת ריק. לא במקרה ברומן הזה נהגה לראשונה המונח ניהיליסט. הצעיר מסתכל על החיים ושואל את עצמו במר ליבו: בשביל מה לחיות. מה שווים החיים אם אין בהם ___, ואולי מה שווים החיים נקודה.
ה. לשאלה "מה שווים החיים" יש שני סוגי תשובות:
הראשון, לשים את החיים בהקשר רחב יותר. החיים כשלעצמם אכן מלאים בצער, אבל הם רק פרוזדור בדרך לטרקלין שהוא עולם הבא, או תחיית המתים. או אוטופיה הומניסטית אליה אנחנו נוביל. החיים לבד אינם מצדיקים את עצמם, אבל ההקשר הרחב יותר יוצק להם משמעות ושווי.
השני הוא החיים עצמם. מה שווים החיים? מה השאלה, הם עצמם שווים. סוג של מלאות, להביט על האדם והעולם ולומר "טוב לו שנברא משלא נברא".
ו. מחווייתי הקצרה על פני הגלובוס, לאדם צעיר קשה יותר עם סוג התשובה השני. הוא לא חווה את החיים כמלאים ומשמעותיים כשלעצמם. למה? בתחושה שלי פשוט מפני שהוא עדיין לא מספיק חי אותם.
ככל שהולכים ומעמיקים את חוויית החיים; ככל שבונים אפיק עשייה משמעותי; ככל שמעמיקים בתורת אמת; ככל שמקימים משפחה ומביאים חיים חדשים; ככל שפוגשים את החיים מתוך התחייבות, לא עוד ועוד חוויות במובן המרפרף; בקצרה, ככל שלוגמים את החיים למלוא עומקם — כך יותר פוגשים את הערך שלהם והשָוְויוּת שלהם. כך הולכים החיים ומצדיקים את עצמם.
לכן צעיר יכול לתהות לשם מה הוא חי על פני הגלובוס. עבור המבוגר (כדברי פרנץ רוזנצוויג) התהייה כבר נענתה.
ז. בעבר כתבתי שככל שמבינים את העולם הוא הופך לבעל פשר, אבל התהליך הזה בדיוק עלול להפוך גם את התפיסה שלנו את העולם לדטרמיניסטית. אם להכל יש סיבה טובה, אין סיכוי להזיז ולתקן דבר.
מתח דומה קורה גם כאן: העצב ללא גבולות, התהיה על פשר העולם, יכולים לדחוף את האדם למקומות טובים. לחפש פשר עמוק יותר ותיקון עולם רציני. נועה ירון דיין מתארת במקימי איך בתור מבוגרת היא שבה ופגשה את מי שהתייסרו איתה בפאזה התל אביבית את ייסורי חוסר הפשר. כאלו שבחרו בסוף להישאר חילוניים. והיא שואלת אותם: מה קרה עם כל הכאבים? אני עשיתי בעקבותיהם מעשה, מה קרה לכם? והם אומרים לה: זה עבר. אחרי תקופה הגלים שככו.
ח. ומהזווית הזו, חוסר הסיפוק יכול להיות גם קול הדוד שדופק. מי שמחמיץ את השעה יצטרך לעבור מסע ארוך וכואב בהרבה כדי לחזור לאותו רגע אבוד. והרי חיי העולם הזה באמת מתקשים להצדיק את עצמם, מלאי ניוול, בערות וצער.
ט. אבל התיקון השלם הוא לא בהתקת פשר החיים למישור אחר. העולם הבא נקרא כך כי הוא הולך ובא — אל העולם הזה. דרך חיי העולם הזה לעומקו אפשר ללכת ולמצוא את הפשר שבתוכו עצמו.
לכן השכר ועונש בתורה הם כאן, בעולם הזה. רק משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד, אין פשר אלא רק היות, שטחי וריק, התחילו להדגיש את עולם הבא.
י. ולפעמים אני חושב שזוהי מיתת נשיקה. שככל שאתה לוגם לתוכך את השוויות של העולם, אתה הולך ומתמלא ממנו, עד שכבר אי אפשר להכיל יותר, וצריך לנוע הלאה. אפשר, כדברי זלדה, לעבור מפויס מהיכל להיכל.
_____
¹הציטוט מהזיכרון ומן הסתם לא מדויק
