השאלה אם אתה מתכוון ברצינות למה שאתה אומר

א. תורה א' בליקוטי מוהר"ן מתחילה בחיבור בין חכמה לחיים: החכמה תחיה בעליה, והכרת החכמה שבכל דבר היא מפגש עם החיים של המציאות.
במבט ראשון המשוואה הזו יורדת בקלות בגרון: חכמה = חיים? נשמע נהדר.
אבל הקלות היא אשליה שנגזרת מה שאני מכנה גשט"ט (גזירה שווה טוב טוב) - שני דברים הם חיוביים אז קל לנו לשים אותם באותה המשוואה.
ב. במחשבה שניה עולה התהיה - האם חכמה היא באמת חיים? בלי להיכנס לחקירות סוקרטיות עקרות, אנחנו יודעים בגדול מה היא חכמה ומה הם חיים. נכון שהם לא סותרים חזיתית אבל יש להם אופי שונה.
איך החכמה המהורהרת, הרפלקטיבית האולי קצת יבשה ומאובקת - מובילה לחיים, דהיינו לויטאליות מלאת סער, או גם נינוחות עוצמתית כמו שורשי עץ?
ג. התשובות השגורות לשאלה תעשינה אחד מהשניים: או דרוש מפולפל שמסביר למה 'חכמה' היא בעצם בעצם 'חיים' - ובזה תעקר את המונח 'חכמה' ממה שאנחנו קוראים 'חכמה', או להפך: דרוש מפולפל שמסביר ש'חיים' הם בעצם בעצם 'חכמה' ובכך תעשה לחיים אותו הדבר.
כלומר, חיבור בין שני המינוחים עלול לגרום לנו לאיין את המשמעות של אחד מהם.
ד. לכן אחת השאלות הראשונות בלימודי אמונה היא: האם אתה רציני? האם אתה עומד מאחורי מה שאתה אומר?
כי אם כן, אני מצפה לקבל הסבר שמחבר בין חכמה לחיים, בלי לעקר את המשמעות של אחד מהם. ברור ששני המינוחים יעברו שינוי גוון ואופי, ובתוך ה"ענן המושגי" שלהם יילקחו יותר לכיוון שמחבר אותם אחד לשני. אבל בסוף ההסבר חכמה תישאר חכמה וחיים יישארו חיים. אחרת מה עשינו כאן.
ה. ב"צמאון לא-ל חי", שהוא בעיני מאמר יסודי מאד של הרב, הוא מדבר על החנק שחש אדם המחפש רוחניות בתוך העולם הזה. הוא מתאר בצורה משכנעת כל כך את מצב החנק, עד שהוא משכנע אותי שהוא היה שם, שזו איננה סוגייה אינטלקטואלית עבורו.
בהתאם לשכנוע הזה, התשובה של הרב במאמר לא יכולה להיות בנאלית, כמו אלו שמעולם לא חוו את המחנק הרוחני הזה ולא מעריכים אותו. כל הסבר של התשובה של הרב, שמאיין את תיאור החנק, לא מתיישב על לבי. כי השאלה היא האם הרב התכוון ברצינות או לא.