א. ההוכחה מהבריאה (והתכנון) מסתמכת על עצם קיום העולם: אם העולם קיים, יש מי שברא אותו. הנחת היסוד המובלעת היא התפעמות מעצם הקיום. הקיום עצמו כל כך מעורר את הנפש, שממילא נכון לשאול בן מי זה העלם.
ב. כנראה מאותה הסיבה, כל כך חשוב לרח"ק להסביר שהקיום עצמו מצריך הצדקה, ואלמלא הקב"ה, שהוא מקומו של עולם, לא היה לעולם מקום.
ג. דווקא לכן מעניין שהרמב"ם עושה מהלך די דומה בו הוא מוכיח את קיום הקב"ה (/הסיבה הראשונה, להבדיל?), אבל לא מעצם הקיום אלא מן התנועה. מבחינת הרמב"ם, הקיום עצמו לא מעורר פלא, אבל בתנועה — אפילו הפיזית, ממקום למקום — יש משהו רוחני.
מאותה הסיבה, השכלים שנבדלים מן החומר נעים תנועה מושלמת, התנועה הסיבובית, שאין בה לא עצירה ולא חזרה על עקבותיהם.
ג. קצת נשמע לי שהרמב"ם, שכידוע אמר שהחומר הוא מסך גדול שמסתיר את הנבדל, ושמהחומר באים כל החסרונות - סבר שהמאפיין היסודי של החומר היא ההתפשטות, כלומר היות-במרחב. ואם המאפיין היסודי של החומר הוא המרחב, הרי שהתכונות הבעייתיות של החומר, עצם פחיתותו, קשורות באופן הדוק למרחב.
כלומר, המרחב הוא הכלא הגדול של החומר. לכן כוחות פיזיקליים תמיד מוגבלים על ידי המרחב. עקרון שנשאר גם בפיזיקה המודרנית, בה לדוכמה כוח המשיכה נחלש ככל שהמרחק בין הגופים גדל.
ד. ואם המרחב הוא כלא, או לפחות משקולות, מה משמעותה של התנועה? היא ההתגברות המאומצת על המכשול החומרי. היא ניצחון על המשקולות.
נכון, גם התנועה עצמה היא חומרית. עצם הצורך להתגבר על המרחב הוא צורך גשמי, ממילא התנועה היא אלמנט של הגשם. הדבר הרוחני לא נע כי הוא לא נזקק לתנועה.
ועדיין, בתוך גבולות החומר התנועה מייצגת את האלמנט הכי משוחרר מהכלא. ממילא היא החלון שלנו אל הרוחני והמוחלט. לכן ההבנה של הרוחני המוחלט מלווה ב ואולי גם קצת נובעת מ, התנועה הסיבובית.
ה. בנוסף, לא כל התנועות שוות. בתנועה כאן למטה יש מן הרִמְשׂיוּת העיוורת, הויטאלית אך קטנונית וחסרת פשר. אבל כשאדם נושא את עיניו אל התנועה הקבועה, מלאת ההוד של הכוכבים — "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול.
