המעטפת המלוכלכת והצדיק

א. שרשרת הפוסטים על #המעטפת_המלוכלכת הנגידה בין שיטת "העמוד האחד", לבין שיטת, ובכן, המעטפת המלוכלכת. כזכור, הגישה הראשונה מחפשת בסיס יחידי להשתית עליו את כל המבנה הפוליטי, בעוד השניה טוענת שאין בסיס יחידי כזה, וככל שמנסים להעמיק על מה הכל יושב, מגלים עולמות פחות ופחות סדורים: ההרים עומדים על המים, המים על הרוח, וכו'.

ב. ביקרתי בסדרה את המחשבה השגויה של הימין, שניתן לבסס הכל על הדמוס. שבחירת הרוב יכולה לבדה ליצור מבנה יציב. קצת יותר במובלע, ביקרתי גם את השמאל שמנסה להשתית הכל על 'שומרי הסף', קבוצה של סר המפרי'ז אליטיסטים בעיני עצמם ופולישוקים בעיני הימין, שאמורה להגן על ישראל מפני אזרחיה הפופוליסטיים.

ג. בפוסט הנוכחי אחרוג מהטון הדי שמרני של הסדרה ואטען שאולי כן ישנו 'עמוד אחד' עליו ניתן לבסס את הפוליטיקה. רק שהוא עצמו חמקמק, בלתי מוגדר ובעיקר קשה להשגה, אז ניתן לטעון שהוא לא באמת עמוד אחד במובן של עקרון מארגן קוהרנטי.

אבל לשם כך צריך לרגע ללכת צעד אחורה.

ד. בעקבות הוואקום שמותירה אחריה דעיכת השמאל, נכנסה לאופנה בימין הישראלי המחשבה התמריצית. זהו סנטימנט גדור הטוען שבני אדם הם סך תמריציהם. מוסדות חברתיים, חוקים, מוסכמות תרבותיות - כולם חייבים להתבסס על תמריצים בנויים נכון, אחרת הם יקרסו. בשפה קליטה, טוענת הגישה הזו: "אל תבנה על זה שיבואו אנשים טובים, בנה מערכת תמריצים שתדחוף גם אנשים רעים לעשות מעשים טובים".

הגישה הזו לא טוענת שבלתי אפשרי שאנשים טובים יאיישו את השירות הציבורי, שדרות הפוליטיקה או המסחר והתעשייה. היא טוענת שאסור לבנות על תסריט כזה. אולי יבואו אנשים טובים, אבל אולי גם לא, ואז מה תעשה?

לכן, לדוגמה, היא תדגול שוק חופשי - משום שהתמריצים שהוא יוצר, מניעים גם אנשים ציניקנים ואגואיסטיים לפעול פעולות שיועילו לכלל.

ה. קושיית ה"מה תעשה אם יבואו אנשים רעים" היא קושיה טובה, אבל אליה וקוץ בה. אם התשובה היא "נבנה מערכת תמריצים שתגרום גם לאנשים רעים לעשות מעשים טובים", עולה השאלה - האם מערכת כזו אפשרית? האם אפשר להסתדר בעולם אגואיסטי, אם רק נבנה נכון את מערך התמריצים?

כי בעיני, אחת המשמעויות של המעטפת המלוכלכת, או של 'חוק אי השלמות הפוליטי' היא שאי אפשר. אין מערך תמריצים כזה, ואם דמיינו ואפילו 'הוכחנו' שיש כזה, זה רק בהתעלם מהיסודות שהניחו אותו. לדוגמה בהנחה שרוב האנשים שומרי חוק, שוק חופשי מיטיב עם כולם. אבל מנין הגיע המצב בו הרוב שומרי חוק? אין מערך תמריצים שיכונן את שמירת החוק.

ו. אותו דבר לגבי תמריצים פוליטיים. הגישה התמריצית תנקוט שאסור לבנות על זה שלפוליטיקה יגיעו אנשים טובים. צריך לבנות מערך כזה, שגם אם יגיעו אנשים ציניקנים ותאבי כוח, עדיין מכוח התמריצים שלהם הם יטיבו עם הבוחרים שלהם. גם כאן אני סבור שזה חלום באספמיה. תמיד ישנה אפשרות לעשות האקינג לתמריצים האלו. 
אם הגענו למצב בו אחרי אחד המחדלים הגדולים בתולדות ישראל, הליכוד חוזר להתחזק כי "אין אלטרנטיבה" - ואני לא אומר שזה בהכרח שגוי, אולי באמת אין כרגע אלטרנטיבה טובה יותר - מה זה אומר על מערך התמריצים? ושימו לב שזו לא בעיה שקורה רק בישראל - בשלב הזה כמעט אין דמוקרטיה במערב שלא נמצאת במשבר של קיטוב גדול או מפה פוליטית בה כל הברירות גרועות.

ז. ולכן, באופן לא שמרני (האמת? נדמה לי שזו דווקא עמדה שמרנית מאד - אבל לא לפי האופנה השמרנית בישראל) - דעתי היא שיש עמוד אחד. או, אם נצטט שוב את המדרש במלואו ולא רק כותרת - "רבי אלעזר אומר: על עמוד אחד עומד העולם, וצדיק שמו". הצדיקות, כלומר הרצון הפנימי להיות טוב, ולא האגואיזם לעשות רווח - הוא עמוד אחד עליו ניתן להשתית את העולם. קשה לחנך אנשים להיות טובים, אבל אנשים טובים הם עמוד אחד, משום שאינם סט כללים. שהם לא מערכת עליה תמיד צריך לשאול מה מכונן אותה. משום שהטוב שהם יוצרים בעולם לא מותנה בתמריצים.

לדוגמה, אחת הבעיות שתמריצים יוצרים היא הטיית מדידה: אם אני משתמש בסולם מדידה א' על מנת למדוד אם אנשים עמדו במטרה ב', תוך הנחה שא' מייצג את ב' - מהר מאד יגיעו אנשים שלא כל כך טובים בב', אבל מעולים בלייצר א'. לא מבינים פיזיקה אבל מעולים בלעבור בגרות בפיזיקה. מכשול כזה לא ייפתר אלא על ידי צדיקים, המחפשים לעשות את הטוב, לא לעמוד בתמריצים שמתיימרים לייצג אותו.

כי לא משנה איזה מסגרת תנסחו כדי להגן על האינטרסים של החברה, העולם משתנה ותמיד יש דרך לעשות האקינג לכללים. תמיד אפשר לתמרן אותם כך שיחטיאו ואף יפגעו במטרה עליה היו אמורים להגן.

בניגוד לתמריצים, אנשים בעלי מידות טובות גם הם אדפטיביים. הם ידעו לסגל את עצמם לנסיבות, וכיון שמרכז הכובד שלהם פנימי ולא חיצוני, ימשיכו לחתור לטוב.

או בניסוח תמציתי: אי אפשר לבנות מערך תמריצים שיאלף את הרשעות האנושית, לכן חייבים לחנך לטוב.

ח. אבל - מה בעצם הבעיה? גם נבנה מערכת תמריצים, אפילו שלא תהיה הרמטית, וגם נחנך לטוב. יָתירות, מה שנקרא.

זהו, שלתחושתי כשהשיח התמריצי מתחזק, הוא בא על חשבון מבטים אחרים. ככל שמתחזקת האמירה הציבורית שהדרך להגיע למורים טובים היא על ידי חופש שיאפשר לקבל משכורת טובה יותר למוצלחים - כך גם מתחזקת האמירה שחינוך הוא בסך הכל עוד מקצוע - יש לי מוסכניק שמתקן את הרכב, ויש מורה שמחנך את הילד שלי. הסרת הקסם הוובריאנית הזו מהחינוך, שהופך מאידיאל לעוד מקצוע, עלולה להסתיים בשאיבת כל הכוחות הטובים החוצה. כי איך שלא תסובבו את זה, השכר הממוצע בהוראה יהיה נמוך מבהייטק.

זה לא קשור לדיון בין סוציאליזם לקפיטליזם - אני לא מתערב למטריאליסטים איך מחלקים את ההון - אלא לשאלה האם הדגשת השיח התמריצי לא מאיינת אופני מחשבה וחיים אחרים, והאם כשהם מתאייניים, תמריצים יכולים להחליף אותם בהצלחה (כן ולא בהתאמה).

לתחושתי מרוב הערכת תמריצים, קיים זלזול מתמשך בצדקות כשאיפה. כיום, מכבדים צדיקים רק אם הם אנשי מופת. אם יש איזה חדא בדרא, ר' אריה לוין סטייל, יעריצו אותו. אבל זה קצת לא חכמה: אנחנו מעריצים כל דמות מובילה בתחומה. השאלה מה היחס לאנשי הביניים. אלו שהלכו חלק מהדרך אבל הם לא מושלמים ונוצצים. האם היחס אליהם יהיה הערכה, זלזול או אפילו דחייה? אצלי נחרת עמוק שרשור בו התלוננו בוגרי החינוך הדתי ש'גילו עולם' - כמה החינוך שקיבלו הסליל אותם לבחירות 'ערכיות' כמו שירות קרבי או חינוך, במקום להכין אותם באמת להסתדר בעולם, כלומר לעשות כסף.

לפעמים גרוע מזה - ככל שנדגיש את הצלחת התמריצים יתחזק הסנטימנט שאידיאולוגים באשר הם חיים על חשבון החברה - לא רק במקרה בו הם לוקחים יותר משנותנים, אלא בעצם העובדה שהם עוסקים באידיאלים רח"ל ולא בפיתוח כלכלי.

ט. אבל - מהי צידקות? מה נחשבת מידה טובה? הרי על זה עצמו ניטש הוויכוח החברתי. מה שמידה טובה בעיני מחנה אחד, הוא מידה רעה בעיני מחנה אחר.

והשאלה הזו איננה שאלה צדדית ביחס לדיון שלנו גופו. אחת הסיבות בגללן הימין פונה אל המחשבה המבנית היא בגלל חוסר ההסכמה על המידה הטובה. הפוליטיקה היא בין השאר שאלת "איך נכריע בין ערכים שונים". כיוון שכך, אי אפשר לבסס אותה על ערכים - שכן הם עצמם מוקד של אי הסכמה. אז עלינו לבסס את הדמוקרטיה על כללים אדישים לערכים, כללים יבשים, טכנוקרטיים. לא משנה אם אתה אדם טוב או רע (והרי אפשר להתווכח על הרבה מהו טוב והרע) העיקר ש:

- תכבד את הכללים

- תיתן לשני לדבר

- תהיה סובלני לדעתו (כל עוד הוא לא מסית לאלימות)

וכן הלאה והלאה כללים שלא תלויים בתוכן אלא רק בצורה.

י. כן, זו שוב עמדה של עמוד אחד. העמדה הזו לא שמה על נס את הדמוס או שומרי הסף, אלא איזו מידה-טובה סדרנית. בעבר הרחוק כתבתי על המרכז הקיצוני - אלו שהפנאטיות שלהם מעריצה לא תוכן אלא אופן. לא אידיאולוגיה אלא כללים. הם מנסים לבנות את העולם כולו על עמוד אחד, שאיננו תוכן מסויים אלא כללים הנכונים שיוצרים win win situation.

וגם זה, לעניות דעתי, לא עובד. חוק אי השלמות הפוליטי מפרק גם את הדרך הזו. אפשר להשתמש בכללים עצמם על מנת לערער את החברה. סתם דוגמה אקראית, אם שני הצדדים נמצאים במאבק על כוח, וצד אחד יודע לעטות כסות של "ציות לכללים" על מעשיו - נניח הוא יודע להתבטא מהוגן יותר, או לתפור לצד השני אישומים שלא יפילו אותו אבל כן יגררו אותו בטרטור משפטני אינסופי - ובכן במקרה כזה יקרו שני תהליכים, אחד לטווח קצר ואחד לטווח ארוך. לטווח קצר - אותו צד שיעשה אביוז לחוקים, אכן יקבל ייתרון. הוא ישתמש בנאמנות של שני הצדדים לכללים כמנוף להשיג לעצמו עוד כוח. כיון שלטווח הקצר הוא מרוויח, הרי זה כה מפתה להשתמש ביתרון הזה. לטווח ארוך? הוא ימאיס בעיני הצד השני את הכללים. 'ממלכתיות' תהפוך ממידה טובה לשם גנאי, לעוד אופן בו צד אחד מתמרן את השני.

אם כך, שוב מבוי סתום. אי אפשר לבנות חברה על צידקות, כי יש מחלוקת מהי. אי אפשר לסמוך על כללים, בגלל משפט אי השלמות. מה כן ניתן לעשות?

י"א. ראשית, אני לא יכול להתעלם מאלטרנטיבה שיש בה אמת: צידקות משותפת. כלומר, יש ערכים שהם כן מוסכמים: לא לרצוח וכן לתת צדקה. תאמרו: "אז אתה בעד מה שטוב ונגד מה שרע, שכוייח"? אבל לא מדובר פה על ערכים אלא על צידקות. כלומר - לא רק האם מעריכים את הערכים המשותפים, ולא רק אם מחנכים לאורם, אלא האם מחנכים אליהם כליבת העשיה, כמאפיין ממש זהותי? במילים אחרות, שוב - האם רואים באורח החיים של הצדיק אידיאל לחיקוי, ולא נאיביות של תיכוניסטים?

י"ב. שנית, ישנה אפשרות גם לגבי ערכים לא מוסכמים: לעודד צידקות *כלשהי*. כאזרח וכבן לעם ישראל, אני אראה באור חיובי כל מי שמחזיק באידיאולוגיה. שמסור אליה אפילו כשהוא משלם עליה מחיר. אני מעריך את הצידקות בלי להתחשב בתוכן שלה (הו, האירוניה). הצדיק של הצד השני, ברובד מסויים, קדוש גם בעיני.

עמדה כזו מעודדת בחברה 'צדיקים' או אנשי מוסר: כאלו שבנו לעצמם מצפן פנימי שדווקא לא מתחשב בתמריצים אגואיסטיים או לחץ חיצוני של המכנה המשותף הנמוך. לצידקות הזו פנים שונות, לפי הדגשים וסולם הערכים השונה של כל עמדה, אבל גם מכנה משותף שהופך אותה לחסינה יותר למניפולציות ומיס-יוזינג של המערכת.

י"ג. מול חינוך לצדקות עומדות כמה טענות. על השלישית אנסה לדבר בנספח. כרגע אתייחס לשתיים הפשוטות יותר.

הראשונה היא חשדנות עקרונית כלפי צידקות. הצדיק מסוכן כי הוא עלול לדרוס אחרים או אף את עצמו; האידיאולוגיות הגדולות של העת המודרנית הרסו הרבה יותר ממה שבאו לתקן. אלו שני טיעונים מעט שונים: עבודת המידות האישית מותקפת כדכאנית ומאמללת את האדם, בואכה דוחפת אותו לחוסר שפיות. לעומתה אידיאולוגיה ציבורית מותקפת כמסוכנת: כל 'איזם' הופך להיות רצחני, אם רק מתייחסים אליו יותר מדי ברצינות. המידה הטובה היחידה המותרת, אם כן, היא חוש ההומור - אף פעם אל תיקח שום דבר מדי ברצינות. רצינות היא דבר מסוכן.

טענה זו, גם אם יש בה לא מעט אמת, היא בסוף בעיקר מוגזמת. אכן, יש בורות שעלולים ליפול בהם בדרך אל הצדקות. כמו כל כוח גדול, גם צידקות לא נקייה מסכנות אפשריות. אבל תמיד עומדת טענת הנגד - לאיזה בורות תיפול אם לא תחנך לצדקות? האם ההפסדים מהאנטי-צדקות לא עולים על יתרונותיה? השנים האחרונות משכנעות אותי יותר ויותר שלהפך: יש אכן סכנות בצדקות, אבל בעקבות הדחייה העקרונית של הצידקות תגיע בסוף אפילו התמוטטות החברה - גם אם נתעלם מההפסד הבסיסי של להפוך את הצדקות לאירוע נדיר.

י"ד. בעיה לא פחות אקוטית היא שאלת החינוך. האם אפשרי בכלל לחנך לצדקות? האם קיים אופן מערכתי ל'ייצר' צדיקים? האין הצידקות תמיד הישג אותנטי, אישי, ששכפול שלו איננו אלא פסוודו צדקות, יח"צ חסר עומק, גרוע לא פחות מכל האלטרנטיבות שהוצעו כ"עמוד אחד"?

אני מאמין שלמרות שזו שאלה טובה בסוף הדרך, ו'צדיק מזויף' הוא אכן בעייה מאתגרת - ישנה דרך ארוכה עד שמגיעים לשם. גם אם אי אפשר לחנך אנשים לצידקות, והיא תמיד הישג יחידאי - אפשר לחנך אותם להעריך צדקות ולא לשלול אותה על הסוף. צריך קודם כל להעמיד אותה כאופק ומושא שאיפות.

ט"ו. תגידו לי שזו חלוקה ילדותית, כי כסף הוא לא א-מוסרי ובטח לא אנטי מוסרי, וההייטקיסט היזם תורם לחברה לא פחות ממתנדב ב"שומר הצעיר"? זה נכון אבל מטעה. ההבדל בין השניים הוא שצריך שיחות מוסר וחינוך כדי שאדם יממש את הציונות בגופו. לעומת זאת, אין כמעט צורך לדפוק על הבימה בבית הכנסת ולומר "מוריי ורבותיי, לכו להייטק כדי לחזק את הכלכלה!". אני בטוח שאם תחשבו מספיק תגלו גם למה.

ט"ז. לכן, תיקון ראשוני יהיה להעלות על נס את הצידקות כהישג וכשאיפה. לדבר בשבח האדם הישר שאי אפשר לשחד; גומל החסד שחייו מוקדשים לחלכאים; תלמיד חכם שחי חיי דלות כדי לגדול בתורה; לוחם הצדק שלא מסוגל לשתוק מול עוול; איש החינוך שסובל את העבודה כפויית הטובה ומעוטת ההצלחה; הלוחם האמיץ שמשליך את חייו מנגד. לראות בהם לא רק דמויות להערצה אלא גם לחיקוי. ולא רק בתקופת חבריא ב' אלא גם בגיל שלושים.

חברה שדמויות כאלו חיות בה, ומקבלות הערכה, היא חברה בריאה יותר. לא כולם חייבים לעמוד בסטנדרט הזה, אבל אם אלו שמקדישים את חייהם אליו מקבלים בחזרה כבוד והערכה מהחברה - היא תהיה חברה יציבה יותר, אפילו בפן הפוליטי שלה. זהו העמוד האחד עליו מושתת העולם, וצדיק שמו.

מעין נספח:

י"ג. נגד הגישה שמעריכה צידקות מכל סוג, גם מהסוג הלא מחובב עלי, ישנה טענה עקרונית לפיה אין באמת דבר כזה. לצדקות תמיד יש תוכן ואנחנו מעריכים צידקות *משום התוכן שלה*. אם אני בעל ערכים, ומישהו פועל הפוך מערכי - אני בעד חירות, ומישהו פועל נגדה כי הוא מאמין בשוויון; אני בעד אמונה בקב"ה ומישהו פועל נגדה בשם ערכי הנאורות - אפילו נניח שהוא אידיאליסט באמת, ולא פועל מתוך אגואיזם - הוא עדיין אנטי ערכי. אם התוכן של האידיאליסט הפוך מזה שלי הוא גרוע כמו האופורטוניסט, אם לא יותר. העניין הזה איננה הערת שוליים ביחס לצדקות, אלא (לפחות בפשט) לב ליבה.

י"ד. קודם כל, חשוב לומר שגם שיטה שתעריך צידקות באשר היא, לא תעריך כל דבר ועניין. גם לכלל הזה יש יוצאים מן בכלל, כדברי הגמרא שא"אין לומדים מן הכללות". לכל 'כל' יש כוכבית. וזה עדיין בסדר, כי המכנה המשותף שכן נשאר עד אותה הכוכבית הוא רחב דיו כדי לקיים חברה.

ט"ו. אחרי ההסתייגות הזו, עדיין יש עמדה שתציג הערכה מקיפת כל (ככל הניתן) לצידקות באשר היא. מי שמאמין שיש נקודת אמת בכל תנועה; שאפשר לראות כל תביעה מוסרית בעין טובה, להוציא יקר מזולל; אפילו להעריך פרספקטיבות אחרות משלי. מי שמסוגל להאמין שמעל כל אידיאולוגיה אפשר "לבנות את ארמון התורה ממעל" - מסוגל, לפחות על הנייר, להחזיק במבט הכפול בו מצד אחד אני חולק על תוכן האידיאולוגיה, ומצד שני מעריץ את עצם היכולת להתנשא מעל לאגואיסטיות והקטנוניות שכל כך קל לשקוע אליהן.

ט"ז. קל להבין למה הייתי רגיל לשמוע (לפחות פעם) את הערצת-הצידקות-באשר-היא מהציונות הדתית. זו גישה מאד 'קוקיסטית' ואופטימית. קל גם להבין למה ככל שיורדים אל המציאות קשה להמשיך להחזיק בה: כשרואים את התוצאות הרעות של "קצינים טיפשים אבל חרוצים" - אידיאליסטים פעלתנים שהאידיאלים שלהם פגומים - נוטים להתייחס לגישה הקוקיסטית הזו כרומנטית ולא מציאותית. דוגמה קלאסית לאמונה שקל להחזיק בה כשיעור א' ספון בישיבה. כדי להמשיך להחזיק בה גם מול אתגרים אמיתיים צריך הרבה יותר מאשר ציטוט פסקאות של הרב.

י"ז. לענ"ד באמת צריך להתייחס לתפיסות כאלו לא כהבנה, אלא כהישג. העובדה שהבנתי, טכנית, שיש אמת בכל שיטה היא לא סוף הדרך, בקושי תחילתה. כדי להחזיק בעמדה הזו בכנות ולא בתיאוריה, צריך להיות מסוגל להכיל את המורכבות בין הפנים השונות של העולם, שמיוצגות על ידי צדיקים שונים ומשונים; את הפער בין המעשה למחשבה; בין האידיאל לבין היישום; בין ההווה לבין העתיד. יכול הכלה כזו לא יושבת בשכל אלא בנפש, ברצון ובמוסר. במילים אחרות, היכולת לחיות *באמת* את שני הרבדים: בו אני מעריך את הצדיק שמולי, ובו אני מתנגד בכל לבי למעשיו הבעייתיים - היא בעצמה כשרון-צדקות מיוחד שצריך לדעת איך לפתח. מי שמתיימר בו כשלא הגיע למדרגה, יגרום לזיוף, צביעות ואולי גם סבל.