היכולת להיות מנומס

א. בגברים בשחור (1) יש קטע בו חייבים למצוא איזה מקגאפין כדי להציל את כדור הארץ. האיש החדש בצוות מפוצץ כל מיני דברים כדי להשיג את המטרה, ונוזפים בו. הוא אומר להם: "אבל כדור הארץ עומד להתפוצץ תוך עשרים וארבע שעות!" והם אומרים לו: "איום כזה קורה פעם בשבועיים, אי אפשר לעצור את החיים של כולם בגלל זה".

ב. היכולת לשמור על דיון מנומס תלויה ברמת הדחיפות של הנושא. אם הילד עומד לקפוץ לכביש אנחנו לא פונים אליו בנימוס. אם מישהו מנסה לגנוב לי אלפי שקלים אני לא אומר לו "לוּ אדוני שמעני". אם מישהו מולי אומר שצריך לבצע ג'נוסייד, אני לא חותם את הדיון ב"לצערי נישאר במחלוקת".

ג. בדרך כלל יש מתאם בין שכיחות של נושא לבין רמת הנפיצות שלו. רוב בני האדם לא בעד ג'נוסייד. בדרך כלל אנשים לא במגע יום יומי עם נוכלים שמוציאים מהם עשרות אלפי שקלים. לא שזה לא קורה - קורה, אבל נדיר, לא הסטנדרט.
אבל לפעמים אדם נסחף הרחק. לפעמים סט הערכים שלו כל כך שונה משל החברה סביבו, עד ש'פיצוצים' כאלו קורים שוב ושוב. אז הוא מתוייג לא מנומס, ובצדק, כי בן אדם נורמלי לא מתחרפן על נושא כזה. אבל הוא והנורמה מזמן התרחקו האחד מהשני.

אם הוא יבין את הפער וינסה לנרמל את ההתנהגות שלו, למרות התחושות הקשות שלו (כמו לדבר בנימוס לרוצח) - יש לזה מחיר. הוא בדרך כלל יישר קו עם הנורמה לאט לאט. יתחיל לחוש, כמו האחרים, שמה שמולו סביר וקביל וגם אם הוא לא מסכים, לא על זה מפוצצים את המוסכמות החברתיות. בקיצור, להורדת האזעקה יש מחיר: נירמול תופעה שלדעתך היא בלתי קבילה.

ד. אבל יש עוד מצב, ובו האדם נסחף בהערכת המציאות. הוא מפוצץ את כללי הדיון לא משום שהנושא כל כך חשוב לו, אלא כי נימוסים והליכות לא חשובים לו מספיק. כי הוא שקע כל כך באידיאולוגיה ושכח שגם מחר וגם עוד שבועיים נחזור לדון, וצריך לשמר איזו מסגרת אנושית. מרוב השקיעה שלו בלהט האידיאולוגיה הוא שכח שגם בני אדם ויחסי אנוש הם ערך.

ה. איך מבדילים בין השניים? פשוט (נניח). הראשון מופעל עם כל הצ'קלקות האדומות. הוא רותח, מזיע ומזועזע. השני אומר לך "מה אתה רוצה, ככה כולם מתבטאים באינטרנט, מה נטפלת רק אלי כי הדיעות שלי שונות?"