"החיים שלך אך ורק בידיים שלך" - האם האמירה הזו חסרת חמלה? אני סבור שלא. אחרים, כך מסתבר, סבורים שכן.
אולי זה תלוי בשאלה מה שומעים באמירה הזו. על איזה חלק אתה שם את הפוקוס.
לעתים אנשים שומעים את הדברים בקול צרוד ומאיים של דמות "מוסר"-ניקית מהעבר האפל שלהם. בעצם, זה תיאור קצת דרמטי, ובכנות הוא גם לא העיקר. העיקר הוא שלעתים מה שאנשים מקבלים מהאחריות הזו הוא הר ענק על הגב: כל הטעויות - שלי, כל השברים, הכשלונות והסבל - כולם באשמתי.
בעיני, זה הר שאף אחד לא יכול - וגם לא צריך - לקרוס תחתיו.
ואני אומר - שימו בצד את העבר. הניחו את מה שהיה. הסתובבו במאה שמונים מעלות. כשאתם מסתכלים על העתיד, מה אתם רואים?
אם החיים שלכם נקבעים על ידי מליון דמויות מהעבר ומההווה, אתם משועבדים ומאויימים. החרדה היא תמידית. מי יודע מה יעשו לי. התקווה היא למושיע חיצוני: אראלה ממשרד הפיס או הבוס שלי, יקבעו לי איך ייראו ובעיקר איך יחושו החיים שלי.
אם החיים שלכם באמת בידיים שלכם, העתיד הוא פתוח, באופק יש אינספור שבילים. אתם ורק אתם תחליטו לאן ללכת. אתם, ורק אתם, תקבעו את אופי האושר בחיים שלכם.
אולי יותר מאושר: סיפוק. אין תחושת ממלאת יותר, מספקת יותר, מהעובדה שכל מה שבנוי בחיים שלכם נבנה בעמל כפיכם. זה לא מייאש, זה לא מדכא; זה משמח ונותן כוח לקום בבוקר.
(כמובן, אתם לא לבד בעולם, ויש עוד רצונות שונים ומנוגדים. כמובן, בלי מיליארדי דולרים לא תוכלו לקנות את גוגל. זו לא הנקודה: בטווח היכולת הריאלית שלכם יש די והותר לעשות)
והעבר? אפשר להתחרט על העבר. אולי אפילו מותר לחוש קצת מרירות. אבל היא משנית, מעודנת. עד שזה יהיה המצב, בואו נעזוב את הקטע הזה בצד, הוא לא חיוני. ביום שהעבר לא יהיה אשמה מאיימת אלא כוח מעורר ומקדם, אתם יכולים להעמיס אותו שוב על גבכם.
אולי זה תלוי בשאלה מה שומעים באמירה הזו. על איזה חלק אתה שם את הפוקוס.
לעתים אנשים שומעים את הדברים בקול צרוד ומאיים של דמות "מוסר"-ניקית מהעבר האפל שלהם. בעצם, זה תיאור קצת דרמטי, ובכנות הוא גם לא העיקר. העיקר הוא שלעתים מה שאנשים מקבלים מהאחריות הזו הוא הר ענק על הגב: כל הטעויות - שלי, כל השברים, הכשלונות והסבל - כולם באשמתי.
בעיני, זה הר שאף אחד לא יכול - וגם לא צריך - לקרוס תחתיו.
ואני אומר - שימו בצד את העבר. הניחו את מה שהיה. הסתובבו במאה שמונים מעלות. כשאתם מסתכלים על העתיד, מה אתם רואים?
אם החיים שלכם נקבעים על ידי מליון דמויות מהעבר ומההווה, אתם משועבדים ומאויימים. החרדה היא תמידית. מי יודע מה יעשו לי. התקווה היא למושיע חיצוני: אראלה ממשרד הפיס או הבוס שלי, יקבעו לי איך ייראו ובעיקר איך יחושו החיים שלי.
אם החיים שלכם באמת בידיים שלכם, העתיד הוא פתוח, באופק יש אינספור שבילים. אתם ורק אתם תחליטו לאן ללכת. אתם, ורק אתם, תקבעו את אופי האושר בחיים שלכם.
אולי יותר מאושר: סיפוק. אין תחושת ממלאת יותר, מספקת יותר, מהעובדה שכל מה שבנוי בחיים שלכם נבנה בעמל כפיכם. זה לא מייאש, זה לא מדכא; זה משמח ונותן כוח לקום בבוקר.
(כמובן, אתם לא לבד בעולם, ויש עוד רצונות שונים ומנוגדים. כמובן, בלי מיליארדי דולרים לא תוכלו לקנות את גוגל. זו לא הנקודה: בטווח היכולת הריאלית שלכם יש די והותר לעשות)
והעבר? אפשר להתחרט על העבר. אולי אפילו מותר לחוש קצת מרירות. אבל היא משנית, מעודנת. עד שזה יהיה המצב, בואו נעזוב את הקטע הזה בצד, הוא לא חיוני. ביום שהעבר לא יהיה אשמה מאיימת אלא כוח מעורר ומקדם, אתם יכולים להעמיס אותו שוב על גבכם.
