הוודאות וגבולות התודעה

א. כמו ספינה פלאית, השכל מאפשר לנו להפליג מעבר לחופים המוכרים. להגיע למקומות שאי אפשר לראות מנמל הבית שלנו (אקא החושים). לעיתים הדרך שהוא סולל עבורנו מוצקה כמו בטון. לעתים היא תלויה על בלימה, ארוגה מקורי עכביש.

ב. כשרס"ג מצדד בעמדה שהעולם נברא יש מאין, אל טענת-נגד אחת הוא חוזר שוב ושוב. יריביו הרעיוניים טוענים שלא הגיוני שהעולם נברא יש מאין, כיון ש'יש מאין' הוא קונספט שלא נתקלנו בו מעולם: כל רכיב ביקום נוצר ממשהו אחר, שכבר קיים. מימינו לא ראינו יש נוצר מאין. ממילא - כך טוענות השיטות החולקות - לא הגיוני לומר שהעולם נברא.

ג. התשובה העקבית של רס"ג לטענה, היתה מקוטלגת היום כוואטאבאוטיזם. הוא אומר - בסדר, ומה האלטרנטיבה? שהעולם נוצר יש מיש, חומר ממשי מחומר היולי? גם בחומר היולי לא נתקלנו. העולם תמיד היה קיים כמו שהוא? בגלריית החוויות שלנו אין דבר אחד נצחי, הכל חולף. הכל מופיע מתישהו ונעלם מתישהו. אם מוכנים לקבל רק את המוכר, גם קיום נצחי של העולם איננו מתקבל.

ד. אני חושב שעולה מדברי רס"ג (הוא לא כותב זאת במפורש) ששאלת "מנין הופיע העולם" היא, בהגדרה, סוגיה שמדברת על גבולות התודעה שלנו. וודאי אם העולם נברא, אבל אפילו אם הוא נצחי - שתי העובדות חורגות בהרבה מסך הניסיון האנושי. לכן כל תשובה לשאלה הזו בהכרח חייבת לדבר על משהו שאיננו מכירים.

ה. אבל אם כן, הטענה של רס"ג וטענת הנגד אינן סותרות. בקלות אפשר לומר שכולם צודקים בטענותיהם כלפי שיטות אחרות. כל תשובה לשאלה הזו בהכרח תכלול משהו שאנחנו לא מכירים - וממילא התשובה הנכונה היא לומר "אין לנו מושג". בשפה מודרנית, השקלא וטריא הזו אמורה להוביל אותנו לצניעות אפיסטמית. מהיכן בא העולם? אנחנו לא יודעים ואי אפשר לדעת, עדיף להודות בבורותנו המובנית מאשר לדגול בעמדה שנשמעת לנו הכי הגיונית.

ו. ואת זה, במופגן, רס"ג לא עושה. הוא ממש לא אומר "אני לא יודע ואי אפשר לדעת". הוא אפילו לא אומר "אי אפשר לדעת אז מזל שהנבואה סיפרה לנו". הוא מתווכח בלהט שלומר שהעולם נברא יש מאין היא המסקנה הכי הגיונית.

ז. למה בעצם? לפחות בינתיים לא ראיתי התייחסות מפורשת (ומהיכרותי הדלה עם הראשונים, לא אתפלא אם גם לא אמצא). אבל אפשר להעלות על הדעת שני כיוונים שונים.

הראשון הוא שזו איננה סוגיה שמותר לנו להיות ענווים לגביה. ענווה היא בסוף גם התחמקות, וככל שהמשימה יותר חשובה ומוטלת עליך, חובת ההשתדלות גדלה. השאלה האם העולם נברא או קדמון היא שאלה בעלת השלכות עצומות (לפחות לדעת רוב הראשונים) - השלכות מעשיות וקונקרטיות מאד. בשכל אפשר להיות אגנוסטי ועניו. במעשה אפשר להתנהג או תחת הנחה שהעולם נברא, או תחת הנחה שהוא קדמון. אין אגנוסטיות במעשה. לכן עלינו להשתמש בשכל ככל יכולתינו כדי להכריע בסוגיה החמורה הזו. אז נכון, הטענה "אבל אנחנו לא מכירים כזה דבר" נפסלה כיוון שהיא תמיד תעמוד לפתחנו, בכל כיוון שנכריע. אבל אסור שפסילה גורפת זו תמנע מאיתנו להכריע.

ח. הכיוון השני קשה לי באופן אישי, אבל יש לי הרבה מקום להניח שדווקא הוא קולע לחשיבה של רס"ג: ענווה אפיסטמית היא בסופו של דבר זלזול בכוח החשוב ביותר שנתן לנו הקב"ה. השכל מסוגל לחרוג - לא רק מניסיוננו האישי, אלא גם מעצם הניסיון האנושי כולו. העובדה שמעולם לא ראינו משהו כמו המסקנה שלנו, אמורה להרתיע אותנו אם ישנה אלטרנטיבה מוכרת. אבל אם כל האפשרויות לא מוכרות, חובה עלינו להניח לשכל להנחות אותנו במים הסוערים והבלתי ממופים.