א. בברית בין הבתרים, עמוד האש עובר בין בהמות שנחצו לשניים. גם בתקופת ירמיהו, כחלק מטקס כריתת ברית, המשתתפים עברו בין בתרים של פר. אבל, רגע. זה לא שילוב מוזר? ברית היא חיבור, וחיתוך הוא הפרדה. למה לבטא קשר על ידי הפרדה? בניסוח שונה, מאיפה הגיע הביטוי "לכרות ברית"?
ב. אפשר לענות שכל ברית היא ייחוד ביני לבינך, וממילא חיתוך משאר העולם. הקידושין מייחדים אישה לאיש - ואוסרים אותה בנישואין על אנשים אחרים. קשר פוזיטיבי תמיד בא במקביל לרובד נגטיבי של חיתוך משאר העולם.
יש גם אמת בתשובה הזו, אבל אולי יש בפעולת החיתוך עוד רובד: סופיות.
ג. בעברית מודרנית אנחנו מבטאים את הקישור בין הפרדה לבין סופיות, בסלנג של "לחתוך": אני יכול להתלבט עד אינסוף, אבל מגיע הזמן שאני חייב לחתוך הפסדים, להיפרד, או פשוט לקבל החלטה. לחתוך פירושו לעשות מעשה סופי ומוחלט.
כשאני קוטף פרי וחתכתי אותו מהעץ, הפרי התנתק לעד. כשאני מנסר גזע עץ לשניים, החלקים כבר לא יחזרו להיות מחוברים - בין אם הספסל שתכננתי יצליח ובין אם לא.
ד. ואם חיתוך מבטא סופיות, ברור מה הקשר שלו לברית. שכן ברית היא (גם) חוזה: אני מחליט עכשיו ולא יכול להתחרט אחר כך. לדוגמה, ברית הנישואין אומרת שמעכשיו אנחנו ביחד. באופן בלתי הפיך. נכון, ביהדות גירושין הם אופציה, אבל הם לא קלים או מכובדים וכל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מזיל עליו דמעות. יש מימד בו מהרגע בו נכרתה הברית, שום דבר לא ישוב להיות כשהיה.
ה. בעידן החירות כערך כמעט יחיד, ירד קרנה של הברית. נישואין היום בלתי פופולריים, לא רק בגלל חוסר הנוחות שבלחיות עם ולהתחשב באדם אחר - אלא גם כי יש בהם מימד של איבוד החרות: אני כבר לא יכול לעשות מה שארצה. יש מערך ציפיות ממני שאני אמור לעמוד בו.
ו. בפעמים אחרות כתבתי מה יוצרת הברית, שלא יכול להיווצר בלעדיה. איך ברית היא קפיצה אל התהום שרק אחריה יכולות הכנפיים לצמוח. שהאמונה בה יוצרת מציאות. אבל ברית היא עוד משהו: דרך למצוא (וליצור, ולהעניק) מוחלטות. "אם זה טוב ואם זה רע אין כבר דרך חזרה".
ז. מנקודת מבטה של תרבות החירות, המוחלטות הזו מגונה. לכן הייצוג של המוחלט בתרבות של חופש, הוא בדרך כלל שלילי. כזה שמדגיש את חסרונותיו. המוחלטות מיתרגמת לכדי אלימות, לכדי אקט אלים וכוחני. בקצה, תרבות החירות בוחרת להציג את המוחלטות כקרבן אדם.
ב'בעל זבוב' הנערים רוצחים את סיימון מתוך אקסטזה ופחד, והסוד האפל הזה מאחד את הקבוצות לרגע, גם כשהן הולכות ונפרמות. ב'שדים' פיוטר משכנע את המהפכנים לרצוח את שפאטוב, מתוך אמונה שהמעשה הבלתי הפיך ילכד את הקבוצה סביב הרעיון המהפכני. לדעתם של החֵרוּתנים הרדיקליים, מוחלטות היא רעה, משעבדת ואלימה. בדרך אל הברית, התחנה הראשונה היא התחייבות בלתי הפיכה. התחנה האחרונה - אקסטזה של דם ורצח.
ח. אבל הצורך במוחלטות לא יעלם רק משום שנעשה לו דמוניזציה. נכון, עלולות להופיע ממנו השלכות שליליות. כמו כל כוח גדול בעולם. אבל הצורך עדיין אמיתי ולכן יחפש דרכי ביטוי.
אולי לכן, דווקא בעידן בו הכל אפשרי וחופשי, התפשטה אופנת הקעקוע. גם קעקוע הוא ברית - גחמנית ככל שתהיה: מה שהתחשק לאדם לקעקע היום, יקשט את גופו לנצח.
(ט. למרות שאין זה מפתיע שהברית שבקעקוע היא רק של אדם מול עצמו. מוחלטות? אפשר. התחייבות לאדם אחר? ברררר.
ובסוגריים בתוך סוגריים - אולי הקעקוע דומה לנדר, בזה שהוא ברית של אדם מול עצמו, מה שמוביל אותנו לסוגיית מצוות שבין אדם לעצמו או מוסר של המידה הטובה, ואכמ"ל)
י. מוחלטות היא לא רק צורך אנושי פסיכולוגי. היא תו אופי של המציאות עצמה. מי שמנסה למחוק אותו לחלוטין, מתוך פחד מהאופי הקשה והבלתי מתפשר שלו, ימצא את עצמו בלא ההיבט המוחלט. כן, חייו יהיו נוחים לכמה עשורים, אבל כשיגיע הרגע בו יצטרך לעמוד על נפשו, או להילחם ברוע (בדרך כלל גם וגם) - לא ימצא בעצמו את הכוח.
י"א. כי כשאני מסוגל להיות מוחלט אני מסוגל להחזיק מעמד. אני מסוגל לעמוד על שלי והילחם. אני מוכן לשלם מחירים. הרתיעה (והזלזול, והדמוניזציה) מהמוכנות ללכת עד הסוף, להקריב את הקרבן - יוצרת אדם חלש שלא מסוגל להחזיק מעמד.
י"ב. פעם (לפני חמש שנים?) הייתי כותב את המסקנה הזו בנימה ספקולטיבית: החברה המערבית אז נראתה לי בשיא תפארתה, וריטנונים של שמרנים מיושנים כמוני התבססו בעיקר על כאבי בטן ואינטואיציות לא מבוססות.
אבל זה היה פעם. בשלב הנוכחי, אני חושב שצריך הרבה רמיה עצמית כדי לא להבחין שאכן, חברה שהשליכה לפח ההיסטוריה את המוחלטות, לא מסוגלת לעמוד בפני איומים ואימה.
י"ג. כמה חודשים לתוך המלחמה, האליטה הליברלית של ישראל פשוט התרסקה. כניעה הפכה להיות מטרה, כשרק התירוצים משתנים, איש איש לפי טעמו.
אותם אנשים שעד אתמול גיחכתי יחד איתם (בליבי, בחצי הזדהות, ועדיין) על המיליטריזם המוגזם של החברה הישראלית בכלל והציבור הדתי לאומי בפרט - הסתברו ככאלה שחותרים לסיים את המלחמה בכל מחיר. הרתיעה שלהם ממיליטריזם מוגזם הסתברה כתיעוב מחתירה לנצחון בכלל.
העודפות האינטלקטואלית שלהם לא הפכה אותם לשקולים יותר, אלא רק הנגישה להם ארגז כלים מלא תירוצים למה כניעה היא מבט מורכב. למה "נחזיר את כולם עכשיו ונמצא פתרונות אחר כך" היא תוכנית בוגרת ואחראית, ולא שקרים עצמיים של "ממחר דיאטה".
י"ד. אז נכון, ממשלת ישראל החזירה את כל החטופים בתמרון נתניהואי קלאסי שמאפשר לכולם לריב אם הוא נכנע, ניצח ניצחון מבריק או השאיר מצב לימינאלי, חלום שאפשר לפתור לכאן או לכאן. הוויכוח סביב החטופים שכך. אבל סילחו לי שאני לא מסוגל להרפות. לא מסוגל לשכוח מה שראיתי.
ט"ו. הנה מה שלמדתי - אפשר לוותר על המוחלטות מטעמים שנשמעים טובים יותר או פחות. אבל אין באמת תחליף לחוסן שהמוחלט מעניק. החרות המושלמת (עדיין) לא יוצקת פלדה באותה איכות כמו זו שמחשלת הברית, שנצרפת במוכנות לעבור בין הבתרים.
ט"ז. בכל מקום בו הוענק לאנושות חופש, היא כשלה. לא כישלון מוחלט: הרבה יופי צמח מהחופש. אבל נותרו גם חורים גדולים בתרבות. התקווה היתה שמעכשיו נבחר מרצוננו וממילא באופן שלם יותר, בכל הטוב שעד אז היה כפוי עלינו. בינתיים, זה לא קרה.
לדוגמה, מהפכות כלכליות, טכנולוגיות ותרבותיות שחררו את בני האדם מהצורך להתחתן וללדת ילדים. האם בעקבות זאת קמו משפחות פורחות ושמחות, פשוט מבחירה? לא ממש. האנושות, מזרח ומערב צפון ודרום, פשוט הולכת וקורסת לתוך עצמה. בלי הכרח לילדים, אין דור המשך.
י"ז. מפורסמים דברי הרב שלעתיד לבוא יתבטלו קורבנות מן החי, ויהיו רק קורבנות מן הצומח. מפורסם גם שהרב מוסיף שעוד תהיה תקופה ארוכה בה עדיין יקריבו קרבנות מן החי.
בדומה לברית, גם קרבן הוא סופיות. מה שהיה לא יהיה. בעל החי נשחט. אי אפשר לבטל את המעשה. לעומתו, בקרבן מן הצומח אין את המימד הסופי (ולכן קצת מבעית) שיש בקרבן מן החי.
י"ח. רובינו לא צמחונים. כלומר במקום של צורך אמיתי אנחנו מסוגלים לקבל שחיטה. אם כן, ההתנגדות שלנו לקרבן נובעת מחוסר ההבנה את הצורך בסופיות. אנחנו לא מעריכים את המוחלט, וממילא לא רואים שום סיבה לשחוט.
ההתנגדות הזו לקרבן היא קנאית. כלומר, היא מנסה לישם אידיאל עתידי, בלי להתחשב במצב ההווה. כן, יש אידיאל בו כולם יהיו חופשיים לחלוטין. לא יְלַמְּדוּ איש את אחיו, כי כלם ידעו אותי. אבל במצב ההווה - החופש לבדו לא מספיק, והאנושות חייבת גם את המוחלט שנובע מהחיתוך, מהקרבן.
י"ט. כן, יום יבוא ולא נצטרך למימד הזה. בעתיד, חרות אבסולוטית תדע ליצור את אותה מוחלטות שיוצרים היום ההכרח והסופיות. אבל בינתיים - אנחנו עדיין חייבים להיות מוכנים לחתוך ולהקריב, כדי שיוותר בנו כוח לעמוד.
#הרהורים_על_סדר_הלימוד, גבורות פרק ח
