א. בשנה שהיתה לפני מאתיים שנה אהבתי לדבר על חלוקה בין עצם הקיום לטעם החיים: עצם הקיום מחפש את המינימום, את ההנאות הפשוטות ואת השרידה. אולי גם מותרות. טעם החיים מחפש את המשמעות בחיים: אידיאולוגיה, לאומיות, אמונה. ודיברתי הרבה על המתח. על זה שטעם החיים מתנגש עם עצם הקיום, ואם לאף אחד לא היתה אמונה או אידיאולוגיה, היו הרבה פחות מלחמות, כפיה ויגון. מנגד, ללא טעם החיים, הם הופכים ריקים ונעדרי משמעות (ויש שיאמרו שכמות האובדניות עולה).
ב. בחלוקה הזו יש טריידאוף: תחיה חיים בעלי טעם ותרוויח משמעות, ואתה עלול לשלם בסכנה על עצם הקיום. אבל יש פיל שבחדר, אליו לא התייחסתי.
ג. בדרך כלל(?) עצם הקיום הולך ומתבטא בסדרים ונהלים: בית משפט, רגולציה על מזון, מוסכמות יסוד על פרסומים בכתבי עת מדעיים. עצם הקיום מחפש להשקיט את העולם. שלא תהיננה הפתעות. שיהיה צקדונלד בכל מקום.
לעומתו טעם החיים בא כלהבה (גם אם, כמו בדוגמת הדת או הלאומיות, ללהבה הזו יש אחר כך מוסדות). הלהבה מאיימת על הסדר, והסדר גם מאיים עליה. וגם אם הם לומדים להסתדר, המתח ביניהם נשמר.
ד. אבל לא תמיד. לפעמים עצם הקיום, בעצמו, הוא להבה.
כשחושבים על זה, העניין פשוט. לפעמים, כדי לשמור על השרידות הכי בסיסית צריכים זעם ואנרגיות. אם ממותה מסתערת. אם הצונאמי מגיע וחייבים לרוץ עם תינוק על הידיים. אם האויב גולש אליך מרחפן, חמוש בקלאץ'. בשלב הזה סדרים ונהלים לא יעזרו לך. מה שאתה חייב הוא פרץ אנדרלין, לשעברים מילטריסטים, אנשי יוזמה שלא שואלים אף אחד ולא רואים בעיניים.
כלומר, גם במקום מאד בסיסי בעצם הקיום בוערת להבה. לא פחות חורכת, מפחידה ומעניקה חיים מאשר לאומיות או אידיאולוגיה.
ה. הפיל שבאמצע החדר איננו התובנה הזו. כשהיא נאמרת בקול היא פשוטה ומובנת מאליה. מה שבאמת מפתיע הוא ההתעלמות הלא מודעת שלי ממנה. לעסתי את הסוגיה לא מעט, במשך יותר משנה, והנקודה הזו לא קפצה לי. והחוויה שלי לא מעניינת כשלעצמה אבל יש לי תחושה עיקשת שאני לא היחיד שהתעלמתי.
ו. התרגלנו לחשוב שקיומה הבסיסי של המדינה מובן מאליו. אחרי שהוא מובן מאליו, באמת עיקר העיסוק של עצם הקיום הוא של מוסדות ונהלים. הסתבר לצערנו שהוא לא: שהתהום תמיד אורבת מתחת. שזה שזנחנו את האידיאולוגיות לא אומר שאחרים זנחו אותן, ולכן הסכנה עודנה קיימת.
ט. הציונות לא הפכה להיות פאסה, כמו שנניח עידן דה ארץ אוהב לטעון. היא לא "חלפה מן העולם בדיוק כיון שמימשה את מטרתה". היא תמיד פה לא רק בהמרת צורה, אלא בצורתה הראשונית. הקיום שלנו כעם, שנשמר על ידי הריבונות שלנו, במילים אחרות: מדינה - הקיום הזה עדיין מאותגר ולא מובן מאליו. מה ששמר וישמור אותו הוא אלו שהציונות לא הפכה למובן מאליו בעיניהם.
ח. בעיני, לא במקרה הבסיס של עצם הקיום הוא ציונות, כלומר אידיאולוגיה. טעם הקיום הוא לא רק דובדבן וקצפת, תוספת נחמדה על פי עצם הקיום. כמו נחש שאוכל את זנבו - אין טעם החיים בלי עצם הקיום, אבל גם אין קיום בלי טעם החיים. מה ששומר על מדינת ישראל קיימת היא רעות הדדית, אחווה, אמונה ואידיאולוגיה. בלעדיהן גם קיום לא היה לנו.
ט. אולי לא במקרה קברתי את הראש לגבי זה. המשמעות של התובנה הזו היא שלא רק שמשלמים מחיר כשזונחים את הלהבה - אין באמת דרך לזנוח אותה. היא נמצאת גם בלב עצם הקיום, לא רק בטעם החיים.
