א. יום הולדת להארי פוטר הזכיר לי לתהות על הפופולריות של ספרות פנטזיה בתרבות הנוכחית. איך היא מסתדרת עם מגמה אחרת - זניחת טעם החיים והעדפת עצם הקיום.
כזכור לקוראיי המסורים, בפרקים הקודמים נטיתי לטעון שבין עצם הקיום לבין טעם החיים, החברה המערבית נוטה אל הראשון. היא מעדיפה ליברליזם, נוחות או שירותי רפואה מתקדמים, על פני סיפורים גדולים.
סיפורים גדולים כמו ציונות, קומוניזם או לאומיות, מומרים בשאיפות פרוזאיות יותר כמו משכורת גבוהה, חיים שלווים ובית בפרברים. למה מומרים? כי אף על פי שסיפורים גדולים ושפע כלכלי לא מתנגשים אינהרנטית, הם כן מתנגשים פרקטית שוב ושוב. האנושות, עטורת כוויות מהמאה הקודמת, האידיאולוגית, מעדיפה את המינורי והטוב על פני המאז'ורי והמסוכן.
ב. לפחות במקור, פנטזיה היתה חלק מעולם הסיפורים הגדולים. היא סיפרה שיש בעולם שלנו מעבר לפרוזאי. אם זה המיתוס העצום, שבולע את חיי היום יום, ואפילו הקסם של הפיי שמציע שלצד עולמנו קיימים עולמות מבריקים ואפלים יותר.
חיפוש אחרי הפנטסטי הוא חיפוש אחר הגודל. וגודל, כזכור, מאיים ובולע את הנוחות ואפילו את הקיום עצמו. פנטזיה היא דרקון ודרקון הוא הדור-נאה, מדהים-מפעים, וגם בולע, טורף ושורף.
ג. זו איננה ביקורת חדשה על ספרות הפנטזיה. כבר על טולקין שאלו מה עם בעיית היישוב מחדש של אורקים. ברית המערב ניצחה את סאורון. מה עושים עכשיו? מוציאים להורג את כל האורקים? משעבדים אותם? משחררים אותם לחופשי? השאלה הזו לא עולה אצל טולקין כי האורקים, ובכן, אינם בני אדם. הביקורת הזו על טולקין היא בעצם ביקורת על הדה-הומניזציה שיוצר המיתוס.
למען האמת, גם על הארי פוטר נטענו טענות לא כל כך רחוקות: שהוא מציג תמונת עולם ברורה מדי של טוב ורע, לבן ושחור. שהוא מחזיר איזו בהירות מוסרית שהיתה חסרה בתרבות או להפך, מחריבה את המורכבות המוסרית שלמדנו כשנפטרנו מהסיפורים הגדולים.
ד. המשך התפתחות סיפורי הפנטזיה ניסה לענות על הבעיה(?) הזו והציע עולם מורכב יותר, אפור או ציני או קטן ופרוזאי. על פי השמועה, בעולם הפנטזיה הרחב שאני כבר לא נחשף אליו, יש הרבה ווריאציות על פנטזיה שמתאימות יותר לPC הרווח ותפיסת העולם המוסרית המועדפת וכן על זו הדרך.
ה. אלא שאם לא סיפור גדול, מה כן נותן לנו הז'אנר הפנטסטי? אם חזרנו לדבר על חיים מקוטעים, דלים ואפורים, למה בכלל לעשות את כל הסיבוב? אפשר לדבוק בצ'כוב וזהו.
ו. השאלה מתחדדת כי לפחות בישראל ישנה קורלציה די חזקה בין גיקיות וצריכת ז'אנר הפנטזיה, לבין שיוך לצד הליברלי, שלא לומר פרוגרסיבי של המפה. ולכאורה היתה צריכה להיות אם כבר קורלציה הפוכה, או לפחות שוויון. למה כמעט כל קבוצה גיקית מוטית פרוגרסיה כל כך חזק? איך אפשר להעריץ פנטזיה אבל לסלוד מסיפורים גדולים?
ז. דניאל פידלמן טען פעם (לא ברור לי כמה ברצינות) שלו היו לאצילים בימי הביניים משחקי תפקידים, אולי הם לא היו טורחים כל כך לזמום ולרצוח אחד את השני, כי היו יכולים למלא את הצורך הזה באופן סובלימטיבי יותר. זו בעיני אבחנה טובה, אם לא על האצילים, אז לפחות עלינו.
ח. המיתוס אולי היה דרקון. ענק ומפעים ומסוכן. פנטזיה? היא דרקון ביצה של טרי פראצ'ט ב"שומרים שומרים": חיית מחמד חביבה ועלובה, שכל מה שבא לנו הוא לגרד לה בסנטר ולמנוע ממנה לפוצץ את עצמה בטעות. הפנטזיה היא אבטיח בלי גרעינים: כל מה שמתוק במיתוס בלי הצדדים והקודרים שבו. הקמנו גן חיות ובו אנחנו מציגים בליל של מוצגים, חדשים גם ישנים; חדי קרן ולפריקונים, שדים וליליות. כולם מאולפים ומגלמים בדיוק את התפקיד שכתבנו להם, כניצבים בהצגה שהיא החיים הבורגניים שלנו. הצגה בה הליברליות הנוכחית משחקת את התפקיד הראשי.
כלומר הפנטזיה חוזרת לא בדלת הקדמית כבעל בית אלא בכניסת המשרתים, כספקית שירות. אנחנו רוצים מיזוג אוויר, אוכל בטייקאווי ומעט ריגוש (פסאדו) מיתי. אנחנו חוזרים לרצות בה רק כי אנחנו לא מאמינים כבר במיתוס. כי מבחינתינו היא בלתי מזיקה.
ט. לדעתי גם למקרה הזה נכונה אזהרתו של גרשום שלום לציונות. הוא טען: אתם חושבים שתוכלו לאלף את העברית ולהשתמש בה? העברית גדולה יותר מכם, והתשתית שהיא בונה עלולה להתהפך לכם מתחת הרגליים בהתפרצות הר געש.
באותה המידה: הדרקון שאתם מגדלים בכלוב בחצר האחורית ומגרדים לו בין הקרניים? לילה אחד הוא עלול לגלות את קסמיו הישנים, להפוך עצום ולפרוש כנפיים. אתם אולי יודעים זאת בסתר לבכם. בעצם אתם מתענגים קצת על הסכנה. חושבים שגם את הסכנה הצלחתם לאלף, ולא כך הדבר. להשתובב עם הסכנה לא הופך אותה פחות מסוכנת. רק הופך את כבודה למושפל ואותה לתאבת נקם. הישמרו לנפשכם.
