(ספויילרים ל #גבירה_וערפל. אם כי בעיני חווית הסיפור לא תתמעט בגללם: הוא לא מבוסס על מתח והפתעה ורוב המִפנים מאד מתבקשים. הדגש הוא על איך ולא על האם, אז לבחירתכם)
א. כדי להסתיר את זהותה שלא מתאימה לחיי הפיראטים — זהות של נערה צעירה — הגבירה לובשת מסכה. רק שהתפקיד של המסיכה איננו פשוט להסתיר. כי כשמסתירים משהו, כולם רוצים לגלות מה מסתתר מאחוריו. לכן, תפקיד המסיכה הוא להסיח את הדעת.
כך מסבירה מי שמכרה לגבירה את המסיכה: מרוב שהמסיכה מיוחדת, איש לא ישים לב שעדיין רואים לך את הנמשים. כשאת מסתכלת על מטבע הזהב את לא רואה את הנער שיורק אש.
שזה בעצם הכלל הראשון של הונאה: תמיד תגרום להם להסתכל לכיוון הלא נכון.
ב. לכאורה, גבירה וערפל הוא לא סיפור על הונאה. הוא סיפור על התבגרות, התאהבות, על בחירות והמחיר שלהם. הוא סיפור נוער וככזה הוא מאד ישיר וחסר העמדת פנים. יותר מזה: כמעט אין בסיפור דמות רעה. יש כמובן את יורש העצר, ודי ברור שהוא לפחות חצי רע. אבל הרוע שלו לא תופס מקום בסיפור, ברמה שעד הסוף, כולל, לא ברור מה בדיוק היתה המזימה שלו. (גם אם אפשר לנחש כמה ניחושים לא נעימים במיוחד). זה מבהיר עד כמה רוע פרופר לא תופס מקום בסיפור.
ג. אבל זו עניינה של הונאה, לא? אם היא מוצלחת לא תבחין בה. לפחות עד שמאוחר מדי.
לדוגמה, האי מִשאול, הוא אולי הישות הכי מטרידה בסיפור:
לכאורה הוא התגשמות החלום, מקום מדהים לחיות בו. מאפשר לך לבקש משאלה, כמעט כל אחת. בפועל, יש משהו מזוייף בשלווה שלו. אם תחיה שם יותר מדי הוא יגנוב ממך זכרונות. הוא מנסה להפוך לרעה כל משאלה שלך.
ד. לכל משאלה יש מחיר, מסבירה הגבירה; המחיר המובן מאליו הוא שאם בקשת בקשה אחת, לא תוכל לבקש אחרת. המחיר הפחות מובן מאליו הוא שהאי מנסה לפרש את המשאלה נגדך. כך לדוגמה האי ממלא את משאלתו של עין אחת, למצוא אוצר אגדי, אבל המחיר הוא שפיותו.
לכן צריך לחשוב היטב על הנוסח, ולסתום כל פרצה, כמו לחתום חוזה מול רמאי.
ה. מה שמטריד באמת הוא שכל זה עדיין איננו ההונאה האמיתית של האי. במאוחר מדי, הגבירה מגלה שגם כל זה עדיין היתה הסחת דעת: המחיר האמיתי הוא לא פרשנות מרושעת של המשאלה, וגם לא כל המשאלות שלא ביקשת. משאול הוא גם משעול; האי הוא גם גשר לעולמות זרים. והעולמות הללו ננעלים מפניך לעד, ברגע שתביע משאלה. סקרנות היא מפתח, בחירה היא מנעול. המחיר האמיתי של משאלה הוא זה שבכלל לא חשבת שאפשרי, ועכשיו באמת כבר איננו אפשרי.
ו. רגע, והגבירה עצמה, האם היא לא מפלסת את דרכה אל החופש על ידי הונאה (ובאיי ודארן, מסייעים לה)? וזו כבר בבירור לא הונאה שלילית אלא כזו שנועדה להציל אותה מעוול. אם אכן זה עוול, להעניש את הגבירה.
ז. בעיני, ההונאה נעוצה לא רק במשאול, אלא בסיפור עצמו. הסיפור מרמה אותנו בשני אופנים שונים:
ראשית זה סיפור על ים, פיראטים, אוצר אגדי, אי שממלא משאלות, מגפה קטלנית. על מקומות מדהימים ומופלאים. על הנייר זה סיפור דרמטי ומאז'ורי. קל מאד לדמיין אותו כסרט של אולפני ג'יבלי.
אבל בפועל הנימה של גבירה וערפל היא מינורית. רוב ההתרחשויות מאופקות יותר מכפי שהיינו מצפים.
ח. לדוגמה, עין אחת מוצא את אוצר הסיינוקים האגדי. הוא משתגע ומסרב לחלוק אותו עם הצוות (עבירה שדינה מוות). הגבירה מתעמתת איתו ולבסוף נוטשת אותו יחד עם האוצר שננעל לתמיד. יש בפרק את כל החומרים של דרמה. בפועל, הסיפור משתמש בכמה טכניקות ספרותיות כדי להנמיך את הווליום. העובדות נחשפות ברטרופרספקטיבה ובדיאלוגים פנימיים וחיצוניים שמכשילים את בניית המתח. המבט מתמקד על התמורות הפנימיות של הגבירה, לא על האקשן החיצוני.
אז סיפור על פיראטים, שבכלל חותר לדבר בלחש על הנפש. האין זו (סוג של) הונאה? והאם היא לא מזכירה את המסיכה, שבמקום להסתיר לחלוטין (מאז'ורי) היא מעדיפה להסיח את הדעת (מינורי)?
טוב, כנראה אני מקצין בשביל הדרמה (כהרגלי המאז'ורי): אי אפשר לדבר על הונאה ובאמת להיפטר מהקונוטציה השלילית שלה. אז לא הונאה. יותר כמו, הסחת דעת? איזושהי חוסר ישירות, לומר משהו אחד ולרמוז למשהו אחר?
ט. ההסחה הזו, העמוקה, מנהירה גם הסחה ברורה יותר: טענתי קודם שהסיפור הוא על פיראטים, שאין בו דמות רעה. אבל האם אין בו? האם עין אחת הוא לא רע? או גהום, הגבירה עצמה? הרי הם כולם, ובכן, שודדים. אפילו לא רובין הודים. את הכסף שהם מרוויחים הם מבזבזים על שתיה בגוגודה, לא על מעשי חסד.
י. זו אינה קושיה עבור ילד שרק עסוק בלהיגנב מפיראטים. זו שאלה בעין בוגרת, וכזו שהגבירה (נערה בעצמה) מתחילה לשאול ככל שהעלילה מתקדמת. אבל התשובה מורכבת יותר מאשר "המבט המבוגר צודק, המבט הילדותי, בו פיראט זה מגניב, הוא שקרי". כן, זה נכון, בעולם המציאותי שודד הוא רע. אבל מה עושה הרומנטיזציה של שודדי ים? לא רק רע.
י"א. הגבירה עצמה נדרשת לשאלה, וחוזרת שוב ושוב לשני מוטיבים שהם אחד: ים וחופש. הים הוא לא מקום לחיות בו, או להקים בו מקומות ישוב. לכן הוא מקום בו חייבים לשדוד כדי להמשיך לחיות. לכן הוא מקום אנרכיסטי אבל גם חופשי.
י"ב. הרומנטיזציה של החופש היא הסחת דעת. יודעים מה? אולי קצת כן הונאה. אבל לא בהכרח כזו רעה: בהסחת הדעת, בעצימת העין מהרוע והלכלוך, נוצר יופי חדש. אנחנו שואלים את עצמנו את השאלה הלא-מציאותית: איך היה נראה השחרור בלי הצדדים האפלים שבו.
י"ג. יש בדימוי של פיראטים בתרבות הנוכחית שקר, שקר שדומה קצת לנוסטלגיה ששוכחת את הצדדים הרעים בעבר וזוכרת רק את הטוב.
אבל כמו שכבר כתבתי בעבר, נוסטלגיה היא לא בהכרח שקר. הבחירה לזכור רק את הטוב ולא את הרע, יש בה אמת, שמעדיפה את הטוב כעיקר, קטן ככל שיהיה. שמחלצת את הטוב מערימות הרע סביבו.
המינוריות של הסיפור היא חלק מהכזב שלו, מהניסיון לדמיין את הפיראטים כפי שמעולם לא היו במציאות. והכזב הזה כמו המסכה של הגבירה: הונאה, אבל כזו שיוצרת יופי. הסחת דעת מהכיעור שמעניקה לנו רוח רעננה לשאוף מלוא חזה.
(גבירה וערפל, אודליה גולדמן. הוצאת ידיעות ספרים)
