א. שבוע שעבר כינה אותי מאן דהוא "שמרן". הוא לא ניסה להעליב, אני מניח שהוא ראה בזה עובדה פשוטה. בשורות הבאות אנסה לטעון למה אני לא שמרן וחשוב הרבה יותר, איך זה קשור לציפיה לגאולה.
אדגיש שבאומרי "שמרן" אני מתייחס למונח כמו שאפרט להלן. לכן מעתה גם אקרא לאדם כזה "משת"כ" (מי-שאני-תופס-כשמרן) אם זה איש קש או פשוט אי הבנה, מוזמנים להעיר לי.
ב. כמה מוטיבים עולים בדעתי כשאני מדבר על משת"כ.
הראשון הוא ענווה: אנחנו לא יודעים. לא יודעים ולכן לא נתחיל מהפכות שמי יודע מה יהיה סופן. לא יודעים ולכן לא נחזה את העתיד, לא בטוחים ולכן ניתן אמון במסורת, במוסדות, בניסיון. וניתן בהם אמון לא משום שהם קדושים, נכונים או אמיתיים, אלא משום שאנחנו, ובכן, לא בטוחים שיש טוב מהם.
השני הוא חוסר אמון או חסר רצון בשינוי מהותי ומוחלט. אנחנו יודעים מהו העולם, בני אדם מתנהגים אותו דבר גם אם עברו אלפיים שנה (ברור שיש שינויים, אבל הם טכניים ולא מהותיים). כך היה וכך יהיה. המנעד הרגשי זהה, המנעד המוסרי זהה, המנעד הרוחני זהה.
קודם כל, זו עמדה מציאותית, כלומר עובדתית אין משהו אחר. אבל אחר כך היא גם ערכית: אין צורך במשהו אחר. אל תדברו גבוהה גבוהה.
שלישי הוא שעבוד של האידיאולוגיה לפרגמטיות. בעיני משת"כ, אידאולוגיה חייבת, כמעט תמיד, להיות פרגמטית, כלומר להתחשב במגבלות היכולת. אידיאולוגיה שלא מתחשבת בהאם ואיך ניתן לממש אותה היא טהרנית ובעייתית.
ג. לבסוף, כל אלו באים מ, או מסתדרים עם, גישה שאקרא לה מינימליזם. מה כוונתי? אולי ניקח כדוגמה את וויליאם ג׳יימס.
.
בהרצאת הסיום ב"פרגמטיזם" נאבק ג׳יימס מול התפיסה שדורשת שהעולם יעבור גאולה: א. שלמה ב. מובטחת.
הוא טוען שגישה כזו היא קיטשית, לא מתאימה לעולם כפי שאנחנו מכירים אותו. עולם בו יש יותר "לא" מ"כן". ובכלל: אם היו נותנים לכם עולם בו הטוב הוא רק אפשרי, הגאולה תלויה אך ורק בפעולותיכם, ועלולה להכשל, האם לא הייתם לוקחים אותו?
ובכן, לא, סר ג׳יימס הנכבד. אלף פעמים לא. אם אין לעולם סוף טוב, גדול נאדר ונפלא, אני אומר לו "לא". עכשיו וכרגע. אם המוות המחכה בסוף חיי הוא סופי ומוחלט, הם ריקניים מראש. אם בסוף ההיסטוריה לא מחכה לנו מטמורפוזה מופלאה שלו - אין לי שום מוטיבציה, כאן ועכשיו.
במובן הזה אני לא מינימליסט אלא מקסימליסט, אם אין בסוף הדרך (ליתר דיוק באמצעה) פתרון שלם, בילע המוות לנצח - אני לא מוכן לעשות אפילו צעד אחד. תמכרו לי חיי רווחה, תמכרו לי חיים דתיים יותר, מוסריים יותר (בגבולות הניתן, כן?). תמכרו לי גאולה במובן של שעבוד מלכויות בלבד - אני לא קונה. שום הסבר נמלץ או נאום מוטיבציה (ואני מכיר לא מעט) לא ישכנע אותי, הם פשוט מגוחכים בעיני. אתם מציעים חרוזי זכוכית וטוענים תוקף שאלו מרגליות. תטענו. שום דבר מזה לא יגרום לי לקום בבוקר. מה הטעם בכל זה?
ד. אני רוצה לחזור אחורה. אמרתי שיש בגישה הזו ענווה? נכון, אבל בעצם מדובר ביותר מזה. הטענה היא יותר מאשר "אנחנו לא יודעים". בעצם הכוונה ל"אף אחד, לעולם, לא יוכל לדעת". זו כבר לא ענוה אלא יומרה, ובעיני פסולה. אז זרקו אותנו בעולם בלי שום דרך לדעת משהו משמעותי? נשמע לי מרושע. אתם חושבים שזה לא מרושע ושזה בסדר? שכוייח, זו דעתכם, אבל אל תנופפו בענווה שלכם. זה דומה לנוהג הפסול בו אומר המראיין למרואיין: "מה עלינו לעשות, לעניות דעתך?".
הלאה: עולם כמנהגו נוהג? זו סברה, לא עובדה (ביי דפיניישן). מי אמר שאין בעולם יותר? שאין לאדם אמצעי השגה שאנחנו לא מכירים? התעלות מוסרית שתציב אותו מול דיונים מוסריים שונים לחלוטין? לא ראינו אינה ראייה.
יותר מזה, כדי לדבוק בטענה שעולם כמנהגו נוהג, אנשי גישה זו נוהגים לפרש כל עדות למשהו אחר דרך המשקפיים של "מעולם לא היה משהו אחר". נבואה איננה משהו אחר, רוח הקודש איננה משהו אחר, השראת שכינה היא עם ישראל על אדמתו, הא ותו לא. (כן, ברור, אני כורך כאן גישות שונות, הרציונל מאחוריהן זהה).
אז לא, אני מאמין, חש ורואה בתוכי רצון לעולם - הזה - אחר. צמאון שלא יודע שובעה ממה שאותם משת"כים אוהבים להציע. מכירים את התיאור של הרב סולובייצ'יק באיש האמונה, איך בלב חיים סואנים ועשירים הוא מרגיש בודד? אז בלב חיי עשייה עשירים וממלאים, עם משפחה נהדרת, חברים טובים ובית מדרש מלא פוטנציאל - בלב כל אלו מתנפץ עלי גל של חסר, של וואקום. לרגע התהום פוערת פה ומתברר שחסר משהו ובלעדיו הכל חלול.
דומני שאותו משת"כ ימשיך להתווכח איתי (על יהירותי, יומרתי, טהרנותי, הפנטזיות שלי) כי יש נתון אחד אותו הוא רוצה (או לא יכול) לקבל: זה לא עניין אידיאולוגי אלא מושכל ראשון נפשי. הסופיות והקטנות של העולם הם חור שחור מוחלט מבחינתי. אם העולם מתחיל ונגמר במה שאני מכיר, אם האדם מתחיל ונגמר במה שאני מכיר, למה לי חיים?
שום רשימה של מקורות או תקדימים לא יפילו אותי. זו סברה שלפני הקרא. תכנו אותי בכינויי גנאי כמו אקיזסטנציאליסט, רחפן, טהרן? אתם יודעים, זה שתתנו שם להוריקן לא יגרום לו לעצור.
מהחסר הצורב אני מסיק על העולם מחד וגם על האופן בו אני קורא מקורות, מאידך. נבואה היתה משהו אחר ממה שאני מכיר. ובכלל - בית ראשון היה פשוט עולם אחר. אנשים ראו - בעיני בשר או בעיני דעת - דברים שאנחנו עיוורים אליהם.
אז למה אני לא שמרן? כי אני מאמין - גם אם יש הסתייגויות - שלבני אדם יש ואמור להיות מגע עם המעבר. מעבר למטריאליזם שאנחנו חיים בתוכו וגם מעבר לשכלתנות יבשה/רגשנות דתית. אני מאמין שהאדם יכול להשתנות, לחיות חיים כאן על פני האדמה, בפאזה אחרת לגמרי מזו שאנחנו חיים. כי יש דברים שבלעדיהם כל החיים המקורקעים המהוגנים והטובים (ובאמת הם טובים) - כחציר יבש וכציץ נבל.
ה. טוב, אז למה אני לפעמים נשמע שמרן? מה גרם לאותו אדם להבין כך?
כאן צריך ללכת בכיוון ההפוך. אחרי ההוריקן, אחרי שפסענו אל לב הסערה, אפשר גם לצאת החוצה. אחרי שאני מאמין בסוף שלם, אני מתמלא בסבלנות לכל צעד, ללכת אל המטרה אט אט. כשברור לי שבסוף האדם יכול להיות אחר ממה שהוא היום, גם פאזת הקיום שלו עכשיו מלאה במשמעות ותוכן.
כלומר אני שמרן לא כאמצעי בטחון ומפני שאיננו יכולים לדעת, אלא מתוך אמון בעולם ומשום שאנחנו כן יכולים לדעת. הידע שלי מלמד אותי שראוי לכבד את העולם, את המציאות הפשוטה, את הבורגנות, את חיי היום יום.
זה לא בא על חשבון אותה סערה פנימית אלא אחרי מעבר בה. שני הקטבים האלו אולי לא מסתדרים אבל גם לא בהכרח מאיינים אחד את השני. פשוט צריך לנשום עמוק יותר ולחשוק יותר שיניים כדי להכיל את שניהם יחד.
ניר מנוסי כתב פעם "אנחנו מהפכנים נשואים", ורמז בזה על מהפכנות שלא באה לקעקע את החיים. אני לא יודע אם אני באותה תנועה של ניר, אבל כן יודע שדווקא משום שאני רוצה שינוי כל כך רדיקלי, אני מבין שהוא צריך לשלוח קנוקנות בכל מקום, לרדת לכל נים ותא. מהפכנות רעשנית, שטחית, עם גליוטינה או קלשוני פייסבוק, היא כזו שלא תשנה באמת. היא מגרדת את פני השטח. מהפכנות אמיתית היא איטית ושקולה. אין בה נהרות דם אלא מי השילוח ההולכים לאט. לא תרועה רמה ורעש גדול אלא דורות של צעדים קטנים, ברוח ובחומר.
ובכל שנה באה תשעה באב ומרוקן את הכל, ממלא הכל חלילות ומזכיר לי שיש דברים שבלעדיהם אין כלום - ואיתם יש הכל.