בשנים האחרונות עולים יותר קולות (או שאני יותר נחשף אליהם) שניתן לקרוא להם אידיאולוגיה של מרכז, או של פרגמטיות.
"רוב הציבור הדתי לאומי איננו תורני-לאומי וגם לא לייט, אלא באמצע" טוען רב/עיתונאי דתי לאומי. "רוב הציבור איננו אידיאולוג לימין או שמאל אלא פרגמטיסט" נטען במאמר של "מידה".
הטענה נכונה, אבל יש בה פן של הטעיה. כי הטיעון המובלע של הדובר הוא "רוב אנשים אינם אידאולוגים כמוך מימין או כמוך משמאל - אלא כמוני, הפרגמטיסט"
וגם זה לא נכון. זה שהציבור במרכז לא אומר שיש לו *אידיאולוגיה* של מרכז. הוא פשוט חי את חייו. הציבור איננו אידיאולוג, או ליתר דיוק, לא חי את חייו מתוך אידיאולוגיה ומשנה סדורה, דווקא. הוא חי את חייו, לא בעל שיטה.
בעלי אידיאולוגיית המרכז, אם כן, לא שונים מעמיתיהם בקצוות, המספחים את "הציבור" לאידיאולוגיה שלהם.
"רוב הציבור הדתי לאומי איננו תורני-לאומי וגם לא לייט, אלא באמצע" טוען רב/עיתונאי דתי לאומי. "רוב הציבור איננו אידיאולוג לימין או שמאל אלא פרגמטיסט" נטען במאמר של "מידה".
הטענה נכונה, אבל יש בה פן של הטעיה. כי הטיעון המובלע של הדובר הוא "רוב אנשים אינם אידאולוגים כמוך מימין או כמוך משמאל - אלא כמוני, הפרגמטיסט"
וגם זה לא נכון. זה שהציבור במרכז לא אומר שיש לו *אידיאולוגיה* של מרכז. הוא פשוט חי את חייו. הציבור איננו אידיאולוג, או ליתר דיוק, לא חי את חייו מתוך אידיאולוגיה ומשנה סדורה, דווקא. הוא חי את חייו, לא בעל שיטה.
בעלי אידיאולוגיית המרכז, אם כן, לא שונים מעמיתיהם בקצוות, המספחים את "הציבור" לאידיאולוגיה שלהם.
