ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב

ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עימה

א. מה משדרים לכם המשפטים הבאים: "לתת לכל אדם לבחור בעצמו". "שכל המידע יהיה מונח על השולחן". "להיות שלם עם מה שאני עושה"?

אני לא שואל על התוכן אלא על הקונוטציות. האם הם חיוביות או שליליות? אתם מרגישים שהאמירות האלו טובות בעיקרן או רעות? מה האזור שהן מעוררות אצלכם בנפש?

איכשהו, גם אם אפשר להעביר ביקורת על הקביעות האלו, גם אם אפשר להראות שיש מקרים בהן הן בעייתיות - עדיין בתרבות שלנו, הן נתפשות בעיקרן כטובות. ההן משרות עלינו אווירה טובה והסכמה, גם אם יש מקרי קצה הפוכים.

ב. שבוע שעבר כתבתי שאפילו יראת ה' היא לא תעודת ביטוח. כהמשך לקו הכללי שלי ששום דבר הוא לא תעודת ביטוח (אפילו לא להקשיב לי).
אני עדיין עומד מאחורי זה - אבל.

אני מאמין שאת מה שמרגיש אדם בתרבות הכללית כלפי חופש, יהודי אמור להרגיש כלפי יראת שמים. בטח אדם שומר מצוות, בטח אדם שלומד תורה. יראת השם היא קודם כל טובה. לעיתים אדם עלול לטעות, לעיתים היא תגרום עיוותים. אבל עדיין הנחת היסוד הבסיסית היא כזו.

אותו כנ"ל מצוות. אותו כנ"ל תורה. תורה היא טובה. נכון, לא זכה נעשית לו סם מוות, ולעיתים יש גם בעיות. אבל אני לא מדבר על מקרי קצה, אלא על ברירת המחדל. על האווירה הכללית. מה עולה לי לראש כשאני שומע 'תורה'.

כשאני פוגש אדם עם עמדה כזו, אני חש הזדהות בסיסית כלפיו גם אם יש בינינו הרבה אי הסכמה.

ג. אבל כשאני פוגש אנשים שמציגים - ותופשים את עצמם - כיראי שמים ולומדי תורה, אבל כל מה שיש להם לומר על התורה (הממשית, לא זו שהם מפנטזים שתהיה יום אחד) הוא בעיקר ביקורת, הצגת הצרות והבעיות, הצגת הניזוקים, העוול וכו' וכו' וכו' - אני מתמלא חשד. האם אין מקרי קצה של דמעות עשוקים? וודאי שיש. אבל אם זה מה שיש כל הזמן בפוקוס, אני לא מצליח להאמין לכם.

ד. יגיל הנקין ציטט בדיחה מהעשורים הראשונים של מדינת ישראל:
-למה צרפת כל הזמן מבקרת את ישראל?
כי היא חברה שלה!
- אז למה צרפת לא מבקרת בכלל את סוריה?
כי היא חברה שלה!