בין רפורמה לשינוי

א. טענה נפוצה אומרת ש"האורתודוכסיה היא תופעה חדשה, ריאקציה כנגד הרפורמה"

אין לי עניין להתווכח עם התיאור ההיסטורי (אם לא היה ברור עד היום, היסטוריה לא מצליחה לתפוס אותי במיוחד), אלא עם הטיעון המובלע.

כשהטיעון המובלע הוא "האורתודכסיה היא תופעה חדשה, ממש כמו הרפורמה, ממילא זו לא עדיפה על זו".

ב. כאן יש להבדיל בין אדפטיביות לבין קפאון: בראשון מתאימים את הקיים לסביבה חדשה, ובשני מקבע איזה מצב כנצחי. היהדות היא אדפטיבית: פרוזבול הוא לא שינוי של ההלכה אבל בהחלט כן תגובה שלה למציאות חדשה.

לכן האורתודוכסיה לא חייבת להתפרש כ"תופעה חדשה". גם אם נודה שהיה שינוי, הוא אדפטיביות במובן של אותו הדבר מגיב למשהו חדש.

ג. אה - מגיחה המלכודת - גם הרפורמים הם "אותו דבר, בתגובה למשהו חדש"!

כאן חשוב לעצור רגע ולהגדיר: בדיוק בשל הטענה הזו נוצרת בצד של היהדות טענה שאין שינוי. במודע או לא במודע היא באה להדוף את הטענה שבגדתי במסורת או יצאתי ממנה.

אבל ההבדל בין אדפטיביות לרפורמה הוא פחות רחב במציאות גם אם יותר רחב בתחושה הפנימית. זה לא שאין שינויים (כמו שטוענים לפעמים), אלא שהם באים על מנת לשמר ולכן בדרך כלל כמגננה, ולא כהתאמה עם.

ד. מה ההבדל?

קודם כל החוייה הנפשית: אתה לא בא כמתבטל אל התופעות שמולך, אלא בחווית עליונות עקרונית (שצריך, גם אם קשה, להפריד אותה מזלזול בעוצמת התופעה שמולך). לא באמת לסגל את עצמך אלא התנאים של אחרים, אלא לשאול איך היהדות תשמר בצורה הנכונה ביותר במצב הנוכחי.
("זה אותו הדבר", יאמר פו. לא, זה לא אותו הדבר)
מהחוויה הנפשית נגזרת גם הריטוריקה. ריטוריקה אינה דבר ריק - היא ביטוי של הנחת היסוד וגם יצירת אווירה. לכן השאלה מה באת לעשות נגזרת גם מ"איך" אתה מתייחס לשינוי.

ושלישית - ברגע שאתה בא להגיב, לא לקבל, אתה יודע שיש דברים שעושים ויש דברים שלא. המשפט "חדש אסור מהתורה" אולי לאהיה נר לרגלי הגאונים, אבל גם אין מצווה מהתורה שחדש רצוי או מחוייב. השינויים יהיו כמעט תמיד בתחום האפור של הנייטרלי, זה שאינו מצווה או עבירה.

~~~
כל זה ברגע, מקופיא, רק לחדד קצת לגבי "אורתודוכסיה היא משהו חדש". דיוקים ידייקו גדולים ממני.