בהמשך לפוסט הקודם, כשאני חוזר להרהר בתקופה ההיא עולה התהיה: למה דווקא אני. הרי (בדיעבד) האוריינטציה שלי היא של אמונה ולא של גמרא. אז למה דווקא אני, שכיום עוסק ברוב מנין ובנין של זמני בלימודי אמונה, עפתי כל כך על גמרא בעיון ובבקיאות? למה חברים שלי שעד היום גורסים גמרא לתאווה לא נפלו לשם?
ועם הזמן נדמה לי שהתשובה היא: דווקא לכן. כי מצד אחד היה בי צימאון שלימודי הגמרא-הלכה לא יכלו להרוות. מצד שני לא הוצב מולי דגם אחר ללימוד תורה. כי תלמיד חכם שעיקר עניינו אמונה לא באמת נחשב אופציה. כן, גם בישיבה שמדברת החל משיעור א' על המרכזיות של שעתיים-ביום אמונה.
אז שמתי פול גז בניוטרל במה שהכרתי, בתקווה שהצימאון יתמלא. רק כשהניסיון גמר אותי התחלתי לחפש דרכים אחרות, דמויות אלטרנטיביות של תלמיד חכם.
ועם הזמן נדמה לי שהתשובה היא: דווקא לכן. כי מצד אחד היה בי צימאון שלימודי הגמרא-הלכה לא יכלו להרוות. מצד שני לא הוצב מולי דגם אחר ללימוד תורה. כי תלמיד חכם שעיקר עניינו אמונה לא באמת נחשב אופציה. כן, גם בישיבה שמדברת החל משיעור א' על המרכזיות של שעתיים-ביום אמונה.
אז שמתי פול גז בניוטרל במה שהכרתי, בתקווה שהצימאון יתמלא. רק כשהניסיון גמר אותי התחלתי לחפש דרכים אחרות, דמויות אלטרנטיביות של תלמיד חכם.
