א. פעם, לפני היות הרובוטים, היו בובות קפיץ. אתה מותח קפיץ על ידי סיבוב מפתח. הוא משתחרר לאט לאט ומניע דברים. לדוגמה, גורם לבובה ללכת.
בספר המקסים "העכבר וילדו", מוצא נווד בפח האשפה בובת קפיץ של עכבר רוקד עם בנו. הוא מניח אותם על האדמה, באמצע רחוב, ומותח את הקפיץ כדי שהם "ילכו" לאורך הרחוב. בכך נפתחת ההרפתקה הגדולה שלהם.
דומני שגדי טאוב היה מי שלקח את הסצינה הזו כדי להמשיל באמצעותה סרטים של טרנטינו¹: אתה לוקח קלישאות ילדות, משליך אותן לחיים האמיתיים ובודק מה קורה להן.
ב. אפשר לקחת את ההקבלה של טאוב ולקרוא באמצעותה את סדרת הארי פוטר. הספרים הראשונים (או לכל הפחות הספר הראשון), הם סיפור ילדים לכל דבר. הילד הדחוי שגר בארון הופך באורח קסם להיות מוכשר, מבוקש , עשיר ובעל חברים. על הדרך הוא מביס מבוגר רשע.
אבל לצערנו הסדרה לא עצרה כאן, אלא כללה עוד שישה ספרים, בהם הארי והעלילה הולכים ומתבגרים. וכאן העכבר וילדו מתחילים להסתבך בתוך החיים האמיתיים. כי אווירת ספר הילדים הולכת ומתפוגגת, אבל היא משאירה אחריה ירושה, איתה הספרים הבאים צריכים להתמודד.
ג. קחו לדוגמה את פיבס. בספר הראשון פיבס משתלב היטב עם תחושת הפלא שחווה הארי (ואנחנו, דרך עיניו). בעולם אגדות ופליאה, פיבס הוא עוד משהו חסר טעם ונהדר - ממש כמו האופן בו דמבלדור מתלבש. אבל ככל שאנחנו עוברים לעולם מבוגר עולה התמיהה למה בעצם מחזיקה הוגוורטס מישהו שמציק לכולם באופן קבוע ובעצם לא תורם כלום? אפילו בפילץ' יש תועלת, גם אם מנקודת מבט ילדותית הוא זקן נרגן ומעצבן. פיבס לעומת זאת הוא נזק, סתם. הוא קיים כי - היי, הוא מפחידן. כל טירה צריכה מפחידן. שזה הגיוני בסיפור ילדים וקצת פחות בסיפור מבוגר. אבל פיבס כבר כאן עוד מהשלב בו הסיפור היה סיפור ילדים, והוא לא עומד ללכת לשום מקום.
ג. אולי אחת הנקודות הבולטות בסדרה בה המבט הילדי והמבט המבוגר מתנגשים אחד בשני, הוא בעת שלטונה של אמברידג' על הוגוורטס. בשלב זה העלילה מזגזגת בפראות בין שתי נקודות מבט:
בראשונה אמברידג' היא כמעט כל יכולה. היא צוברת כוח ומטילה את חיתתה לא רק על התלמידים אלא גם על המורים. במלים אחרות, זוהי אמברידג' של החיים האמיתיים, בה פוליטיקה מקומית גובה ממך מחיר כבד גם כשאתה הצודק.
המבט השני הוא עדיין המבט הילדי, בו התלמידים עושים צרות למנהלת ואין לה כל כך מה לעשות. הילדים המתוחכמים גובים מחיר מהמבוגר המרושע, ומתחמקים מעונש, כי זה מה שקורה בסיפורי ילדים.
ד. כדי לחדד את הבעייתיות נשאל שאלה פשוטה: פרד וג'ורג תוקעים ביצה באמצע הוגוורטס, שנשארת עד סוף השנה. מה מונע ממשרד הקסמים לגבות מהם מחיר על וונדליזם?
התשובה היא שאין תשובה. כי מנקודת המבט הילדותי הם יצאו מהטירה, השתחררו מהכלא אל העולם המאיר שמחכה להם בחוץ. מנקודת מבט ילדותית אין "חוץ" שיגבה מהם מחיר. אלא שזה לא הגיוני לאור כל אווירת הספר שבו, אולי לראשונה, מתחיל העולם המבוגר להיות דומיננטי יותר מהילדי.
ה. יש לאבחנה הזו, בין העכבר וילדו לבין הרחוב בחוץ, עוד כמה השלכות על סיפורי ילדים ואיך קוראים אותם, אבל את זה נשאיר כבר לפוסט אחר.
_______________________
1. לא ראיתי
בספר המקסים "העכבר וילדו", מוצא נווד בפח האשפה בובת קפיץ של עכבר רוקד עם בנו. הוא מניח אותם על האדמה, באמצע רחוב, ומותח את הקפיץ כדי שהם "ילכו" לאורך הרחוב. בכך נפתחת ההרפתקה הגדולה שלהם.
דומני שגדי טאוב היה מי שלקח את הסצינה הזו כדי להמשיל באמצעותה סרטים של טרנטינו¹: אתה לוקח קלישאות ילדות, משליך אותן לחיים האמיתיים ובודק מה קורה להן.
ב. אפשר לקחת את ההקבלה של טאוב ולקרוא באמצעותה את סדרת הארי פוטר. הספרים הראשונים (או לכל הפחות הספר הראשון), הם סיפור ילדים לכל דבר. הילד הדחוי שגר בארון הופך באורח קסם להיות מוכשר, מבוקש , עשיר ובעל חברים. על הדרך הוא מביס מבוגר רשע.
אבל לצערנו הסדרה לא עצרה כאן, אלא כללה עוד שישה ספרים, בהם הארי והעלילה הולכים ומתבגרים. וכאן העכבר וילדו מתחילים להסתבך בתוך החיים האמיתיים. כי אווירת ספר הילדים הולכת ומתפוגגת, אבל היא משאירה אחריה ירושה, איתה הספרים הבאים צריכים להתמודד.
ג. קחו לדוגמה את פיבס. בספר הראשון פיבס משתלב היטב עם תחושת הפלא שחווה הארי (ואנחנו, דרך עיניו). בעולם אגדות ופליאה, פיבס הוא עוד משהו חסר טעם ונהדר - ממש כמו האופן בו דמבלדור מתלבש. אבל ככל שאנחנו עוברים לעולם מבוגר עולה התמיהה למה בעצם מחזיקה הוגוורטס מישהו שמציק לכולם באופן קבוע ובעצם לא תורם כלום? אפילו בפילץ' יש תועלת, גם אם מנקודת מבט ילדותית הוא זקן נרגן ומעצבן. פיבס לעומת זאת הוא נזק, סתם. הוא קיים כי - היי, הוא מפחידן. כל טירה צריכה מפחידן. שזה הגיוני בסיפור ילדים וקצת פחות בסיפור מבוגר. אבל פיבס כבר כאן עוד מהשלב בו הסיפור היה סיפור ילדים, והוא לא עומד ללכת לשום מקום.
ג. אולי אחת הנקודות הבולטות בסדרה בה המבט הילדי והמבט המבוגר מתנגשים אחד בשני, הוא בעת שלטונה של אמברידג' על הוגוורטס. בשלב זה העלילה מזגזגת בפראות בין שתי נקודות מבט:
בראשונה אמברידג' היא כמעט כל יכולה. היא צוברת כוח ומטילה את חיתתה לא רק על התלמידים אלא גם על המורים. במלים אחרות, זוהי אמברידג' של החיים האמיתיים, בה פוליטיקה מקומית גובה ממך מחיר כבד גם כשאתה הצודק.
המבט השני הוא עדיין המבט הילדי, בו התלמידים עושים צרות למנהלת ואין לה כל כך מה לעשות. הילדים המתוחכמים גובים מחיר מהמבוגר המרושע, ומתחמקים מעונש, כי זה מה שקורה בסיפורי ילדים.
ד. כדי לחדד את הבעייתיות נשאל שאלה פשוטה: פרד וג'ורג תוקעים ביצה באמצע הוגוורטס, שנשארת עד סוף השנה. מה מונע ממשרד הקסמים לגבות מהם מחיר על וונדליזם?
התשובה היא שאין תשובה. כי מנקודת המבט הילדותי הם יצאו מהטירה, השתחררו מהכלא אל העולם המאיר שמחכה להם בחוץ. מנקודת מבט ילדותית אין "חוץ" שיגבה מהם מחיר. אלא שזה לא הגיוני לאור כל אווירת הספר שבו, אולי לראשונה, מתחיל העולם המבוגר להיות דומיננטי יותר מהילדי.
ה. יש לאבחנה הזו, בין העכבר וילדו לבין הרחוב בחוץ, עוד כמה השלכות על סיפורי ילדים ואיך קוראים אותם, אבל את זה נשאיר כבר לפוסט אחר.
_______________________
1. לא ראיתי