א. פעם בימין היה דיון אופנתי: האם לגנות את הקיצוניים "שלנו"? משהו הרגיש לא בסדר בגינוי הזה.
אבל למה? וכי אנחנו מסכימים איתם? ברור שלא, אנחנו אפילו מזדעזעים.
אז אולי כי השמאל לא מגנה את הקיצוניים שלו? הוא דווקא כן. כלומר כשמדברים עליהם.
ופה קבור הכלב: איכשהו על הקיצוניים משמאל דיברו *הרבה פחות*. גם כמות הפעמים שהנושא עלה, וגם עצימות העיסוק בו. כשזה סוף סוף קרה, אז כן גינו, בדף החמישי מלמטה.
וזו הסיבה לתחושת אי הצדק, שיש בגינוי משהו מעוות. אולי צריך לגנות את הקיצונים - אבל כששוב ושוב מתעסקים בקיצוניים של צד אחד, העיוות נוצר עוד לפני ההתייחסות שלך.
ב. לפני כמה חודשים הזדעזעה פייסושלנד מרב שהשתמש במילה "סוטים". גם מי שהסכים איתו עקרונית ראה צורך להסתייג מהניסוח: לא היה צריך לדבר ככה. לפני חודש קרא איש הנהלת "נאמני תורה ועבודה" לרבנים שמתנגדים לחינוך מעורב "סוטים". אז נכון, "נאמני תורה ועבודה" הסתייגו. אבל תראו קטע - על הסיפור הזה לא בטוח ששמעתם. וגם אם כן - כמה? לשעה וחצי? על אותה מילה ממש, כן?
לכן אני לא חושב שנכון להתייחס לסו-קולד פרשיה החדשה. תקראו לזה הגנה מן הצדק: לא אכפת לי אם על פי הדין הוא צודק או טועה. כשאת הזרקור מפנים בעיקר לכיוון אחד - אני חושב שעצם הדיון הוא עיוות. לא מוכן לענות על שאלות של "רגע, זה בסדר בעיניך?" "אתה חושב שזה נכון?"
צר לי, אני לא מתחיל בדיון. כשיש סטנדרט כפול בהתעסקות, אין שום דבר ענייני בתגובה עניינית.
לכן, לא קראתי וגם לא מתכנן לקרוא. לא גיבשתי עמדה: לא יודע האם האמירה קיצונית או לא, אם אני מסכים או מתנגד. לא נכנס לזה בכלל.
ג. "צריך לומר שוב ושוב: ההישג החשוב ביותר איננו מה אומרים על הפרשייה האחרונה, אלא *מהי* הפרשיה האחרונה.
מושכים אותנו באף כבר שבועיים סביב נושא אחד ואנחנו קופצים כמו כלבי פבלוב. האסטרטגיה הטובה ביותר היא לא לשתף פעולה.
צאו מזה, פתחו שיח אלטרנטיבי. אם זה לא מחובתכם, דונו בדברים אחרים. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, ליזום, לא להגיב.
שוב ושוב ושוב: החירות הנעלה ביותר איננה מה אני חושב אלא *על מה* אני חושב. היו חופשיים."
ד. כמו כן: "תחינה על האינטימיות". מצרף בתגובות.
אבל למה? וכי אנחנו מסכימים איתם? ברור שלא, אנחנו אפילו מזדעזעים.
אז אולי כי השמאל לא מגנה את הקיצוניים שלו? הוא דווקא כן. כלומר כשמדברים עליהם.
ופה קבור הכלב: איכשהו על הקיצוניים משמאל דיברו *הרבה פחות*. גם כמות הפעמים שהנושא עלה, וגם עצימות העיסוק בו. כשזה סוף סוף קרה, אז כן גינו, בדף החמישי מלמטה.
וזו הסיבה לתחושת אי הצדק, שיש בגינוי משהו מעוות. אולי צריך לגנות את הקיצונים - אבל כששוב ושוב מתעסקים בקיצוניים של צד אחד, העיוות נוצר עוד לפני ההתייחסות שלך.
ב. לפני כמה חודשים הזדעזעה פייסושלנד מרב שהשתמש במילה "סוטים". גם מי שהסכים איתו עקרונית ראה צורך להסתייג מהניסוח: לא היה צריך לדבר ככה. לפני חודש קרא איש הנהלת "נאמני תורה ועבודה" לרבנים שמתנגדים לחינוך מעורב "סוטים". אז נכון, "נאמני תורה ועבודה" הסתייגו. אבל תראו קטע - על הסיפור הזה לא בטוח ששמעתם. וגם אם כן - כמה? לשעה וחצי? על אותה מילה ממש, כן?
לכן אני לא חושב שנכון להתייחס לסו-קולד פרשיה החדשה. תקראו לזה הגנה מן הצדק: לא אכפת לי אם על פי הדין הוא צודק או טועה. כשאת הזרקור מפנים בעיקר לכיוון אחד - אני חושב שעצם הדיון הוא עיוות. לא מוכן לענות על שאלות של "רגע, זה בסדר בעיניך?" "אתה חושב שזה נכון?"
צר לי, אני לא מתחיל בדיון. כשיש סטנדרט כפול בהתעסקות, אין שום דבר ענייני בתגובה עניינית.
לכן, לא קראתי וגם לא מתכנן לקרוא. לא גיבשתי עמדה: לא יודע האם האמירה קיצונית או לא, אם אני מסכים או מתנגד. לא נכנס לזה בכלל.
ג. "צריך לומר שוב ושוב: ההישג החשוב ביותר איננו מה אומרים על הפרשייה האחרונה, אלא *מהי* הפרשיה האחרונה.
מושכים אותנו באף כבר שבועיים סביב נושא אחד ואנחנו קופצים כמו כלבי פבלוב. האסטרטגיה הטובה ביותר היא לא לשתף פעולה.
צאו מזה, פתחו שיח אלטרנטיבי. אם זה לא מחובתכם, דונו בדברים אחרים. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, ליזום, לא להגיב.
שוב ושוב ושוב: החירות הנעלה ביותר איננה מה אני חושב אלא *על מה* אני חושב. היו חופשיים."
ד. כמו כן: "תחינה על האינטימיות". מצרף בתגובות.
