א. יודעים מה זה "ספאסט נישט"? זה ביטוי באידיש שמשמעותו "לא שייך".
תחת הכותרת הזו נכנסים לא מעט מעשים ש"לא שייך" שחרדי יעשה. החל מלרכב על אופניים וכלה בלשאת תיק גב ספורטיבי¹. האיסורים הללו לא מתבססים על הלכה אלא על "כך לא ראוי". חרדי לא עושה זאת נקודה.
חרדים מבטן ומלידה שיצאו קצת החוצה² יראו בספסט נישט הזה טיפשות ומקור סבל (ובאמת, מותר לחשוב שהוא מוגזם), אבל אני רוצה להצביע על משהו אחר.
ב. מה גורם לנו לזהות אדם אחר כ"אנחנו"?
אין תשובה מוגדרת לשאלה הזו. אין חוקים פשוטים וברורים שאם תציית להם תתפש כחרדי, דתי לאומי או פסטפריאני.
אבל זה שאין תשובה ברורה לא אומר שאין תשובה בכלל. כמו ששפה היא כל מה שדובר שלה תופש כשפה, כך גם חרדיות, דתיות לאומיות וכדומה הן מה שחרדי/דתי לאומי תופשים ככזה.
ספאסט נישט ממלא תפקיד בעיצוב הזיהוי הזה. הוא מייצר את הנורמה העמומה בכלליה אבל אפקטיבית של "מיהו חרדי".
דתיים לאומיים יכולים ללגלג עד מחר, אבל להם גם יש ספאסט ניש משלהם. הרבה יותר גמיש, מן הסתם, אבל לכל חברה יש את ההתנהגות ש"תוציא אותך החוצה". שלא יובן לא נכון: יחייכו אליך. יזמינו אותך לארוחה. אבל תמיד יהיה חייץ. כלשהו.
ג. כפי שכבר אמרתי, לספאסט נישט אין גבולות ברורים. לכן אפשר לאתגר אותם. למתוח ולהרפות, לרקוד על הגבול. אתה יכול לעשות את זה ועדיין להשאר בפנים. אבל אפשר גם לצאת החוצה.
לעתים זה קורה בבת אחת. אתה מוריד את הכיפה או שם כובע וחליפה. אתה מודע לכך שחצית את הגבול וחוצה אותו בהתרסה או ביאוש.
אבל יש גם מצב אחר: אתה נסחף לאט לאט החוצה. שוהה באיזור הדמדומים במשך שנים. בתסריט הזה בסופו של דבר אתה חוצה את הקווים לא מתוך מודעות אלא כי איבדת איזה חוש ריח. איבדת את היכולת להבחין בסאפסט נישט. כך קורה שיום אחד אתה מוצא את עצמך בחוץ, בלי שתוכל להצביע על רגע השינוי.
ד. אדגיש שוב שלוש נקודות: אין לזה כללים ברורים. זה נתפס אינסטינקטיבית. אפשר לאבד את החוש הזה בלי משים.
וכאן אני מגיע לשער של "בר" החדש³. לא הזדעזעתי, כמו שגם לא התלהבתי. עולם היצירה בכלל כבר לא מנער אותי כמו שהיה פעם. זה לא קשור ספציפית לבר.
בנוסף, לא הזדעזעתי בקטע דתי, וגם לא התלהבתי. זה היה כזה: אוקיי, טוב. ניסיתם לומר משהו. לא עפתי.
אבל אני שומע הזדעזעויות מכיוונים ביני"שיים, ואני מריח מהיכן הן באות. אפשר להסביר שכלית למה זה מזעזע. זה לא כזה משכנע: כנגד ההסבר אפשר להציב הסברים הפוכים.
אבל הנושא איננו הסברים, אלא הספסט נישט של עולם הישיבות. לא משחקים ככה עם טלית, כל שכן עם תפילין. אני כרגע לא מדבר על איסור הלכתי ואפילו לא על תפישה אמונית. יצירה חזותית היא קודם כל אימאג'. והאימאג' של תמונה כזו צועק ספאסט נישט. לפני ואחרי יבואו אלף הסברים, זה לא משנה. הנזק נעשה.
ואני חושד יותר מזה: מי שלא מזדעזע (כמוני), מורה שאיבד את החוש הזה, שהוא כבר לא דובר את שפת ה"אנחנו". הוא יכול לשבת בישיבה, אבל איזו שפה שלה הוא שכח. הוא כבר לא תופס את קווי המתאר של עולם הישיבות באופן אינסטינקטיבי. הוא איבד את ה"ספסט נישט".
חשוב להדגיש, שבלי קשר לדיון אם הסאפסט נישט הזה מוצדק (ובעיני, במקרה הזה, הוא מוצדק וחצי) - האימפקט קיים. אם אתה בחוץ אתה בחוץ, גם אם לדעתך אתה צודק והם טועים. יכול להיות שבחוץ עדיף. אבל הוא עדיין בחוץ
_____
1 חרדים וודאי ידעו לתת דוגמאות טובות יותר
2. AKA האבניקים
3. גילוי נאות: כמה ממערכת בר הם ידידים ווירטואליים שלי, ואני מופתע ושמח בהצלחה מעבר למצופה של כתב העת. חבר'ה, לא להפגע. את אשר יאהב וכו'
תחת הכותרת הזו נכנסים לא מעט מעשים ש"לא שייך" שחרדי יעשה. החל מלרכב על אופניים וכלה בלשאת תיק גב ספורטיבי¹. האיסורים הללו לא מתבססים על הלכה אלא על "כך לא ראוי". חרדי לא עושה זאת נקודה.
חרדים מבטן ומלידה שיצאו קצת החוצה² יראו בספסט נישט הזה טיפשות ומקור סבל (ובאמת, מותר לחשוב שהוא מוגזם), אבל אני רוצה להצביע על משהו אחר.
ב. מה גורם לנו לזהות אדם אחר כ"אנחנו"?
אין תשובה מוגדרת לשאלה הזו. אין חוקים פשוטים וברורים שאם תציית להם תתפש כחרדי, דתי לאומי או פסטפריאני.
אבל זה שאין תשובה ברורה לא אומר שאין תשובה בכלל. כמו ששפה היא כל מה שדובר שלה תופש כשפה, כך גם חרדיות, דתיות לאומיות וכדומה הן מה שחרדי/דתי לאומי תופשים ככזה.
ספאסט נישט ממלא תפקיד בעיצוב הזיהוי הזה. הוא מייצר את הנורמה העמומה בכלליה אבל אפקטיבית של "מיהו חרדי".
דתיים לאומיים יכולים ללגלג עד מחר, אבל להם גם יש ספאסט ניש משלהם. הרבה יותר גמיש, מן הסתם, אבל לכל חברה יש את ההתנהגות ש"תוציא אותך החוצה". שלא יובן לא נכון: יחייכו אליך. יזמינו אותך לארוחה. אבל תמיד יהיה חייץ. כלשהו.
ג. כפי שכבר אמרתי, לספאסט נישט אין גבולות ברורים. לכן אפשר לאתגר אותם. למתוח ולהרפות, לרקוד על הגבול. אתה יכול לעשות את זה ועדיין להשאר בפנים. אבל אפשר גם לצאת החוצה.
לעתים זה קורה בבת אחת. אתה מוריד את הכיפה או שם כובע וחליפה. אתה מודע לכך שחצית את הגבול וחוצה אותו בהתרסה או ביאוש.
אבל יש גם מצב אחר: אתה נסחף לאט לאט החוצה. שוהה באיזור הדמדומים במשך שנים. בתסריט הזה בסופו של דבר אתה חוצה את הקווים לא מתוך מודעות אלא כי איבדת איזה חוש ריח. איבדת את היכולת להבחין בסאפסט נישט. כך קורה שיום אחד אתה מוצא את עצמך בחוץ, בלי שתוכל להצביע על רגע השינוי.
ד. אדגיש שוב שלוש נקודות: אין לזה כללים ברורים. זה נתפס אינסטינקטיבית. אפשר לאבד את החוש הזה בלי משים.
וכאן אני מגיע לשער של "בר" החדש³. לא הזדעזעתי, כמו שגם לא התלהבתי. עולם היצירה בכלל כבר לא מנער אותי כמו שהיה פעם. זה לא קשור ספציפית לבר.
בנוסף, לא הזדעזעתי בקטע דתי, וגם לא התלהבתי. זה היה כזה: אוקיי, טוב. ניסיתם לומר משהו. לא עפתי.
אבל אני שומע הזדעזעויות מכיוונים ביני"שיים, ואני מריח מהיכן הן באות. אפשר להסביר שכלית למה זה מזעזע. זה לא כזה משכנע: כנגד ההסבר אפשר להציב הסברים הפוכים.
אבל הנושא איננו הסברים, אלא הספסט נישט של עולם הישיבות. לא משחקים ככה עם טלית, כל שכן עם תפילין. אני כרגע לא מדבר על איסור הלכתי ואפילו לא על תפישה אמונית. יצירה חזותית היא קודם כל אימאג'. והאימאג' של תמונה כזו צועק ספאסט נישט. לפני ואחרי יבואו אלף הסברים, זה לא משנה. הנזק נעשה.
ואני חושד יותר מזה: מי שלא מזדעזע (כמוני), מורה שאיבד את החוש הזה, שהוא כבר לא דובר את שפת ה"אנחנו". הוא יכול לשבת בישיבה, אבל איזו שפה שלה הוא שכח. הוא כבר לא תופס את קווי המתאר של עולם הישיבות באופן אינסטינקטיבי. הוא איבד את ה"ספסט נישט".
חשוב להדגיש, שבלי קשר לדיון אם הסאפסט נישט הזה מוצדק (ובעיני, במקרה הזה, הוא מוצדק וחצי) - האימפקט קיים. אם אתה בחוץ אתה בחוץ, גם אם לדעתך אתה צודק והם טועים. יכול להיות שבחוץ עדיף. אבל הוא עדיין בחוץ
_____
1 חרדים וודאי ידעו לתת דוגמאות טובות יותר
2. AKA האבניקים
3. גילוי נאות: כמה ממערכת בר הם ידידים ווירטואליים שלי, ואני מופתע ושמח בהצלחה מעבר למצופה של כתב העת. חבר'ה, לא להפגע. את אשר יאהב וכו'
