א. "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך לאן. - " אמרה אליס"
אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
" - בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר
"בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה"
ב. שנים הבנתי את סיום השיחה הזו כפוסט-מודרניזם: אם לא הצבת לך שום יעד, לכל הבחירות תהיה אותה משמעות. כלומר חוסר משמעות.
אבל השבוע שמתי לב שאליס כן רוצה משמעות. לא כל כך משנה לה לאן, אבל היא כן רוצה להגיע.
ג. וזה מזכיר לי שיש שני סוגי מצבים בהם אתה מרגיש תקוע. במצב הראשון אתה יודע לאן תרצה להגיע אלא שאין לך מושג איך. יש קירות חוסמים, דלתות נעולות או פקידים שמסרבים לשתף פעולה. כדי להיחלץ מהמצב הזה אתה הולך לחפש מסמך מסויים, מפתח או איל מנגח. וזה המצב הקל.
ד. אבל במצב השני אתה לא יודע *לאן* ללכת. מה אני רוצה לעשות עכשיו. במצב כזה, אין לך מצפן שיכוון את הדרך. איך אפשר לברוח מבית כלא כזה, ללא קירות ומנעולים אלא מרחב שטוח, אינסופי וחדגוני בו הכל אותו-דבר-שהוא-כלום?
ה. על זה אומר חתול צ׳שייר: אם תלך מספיק זמן תגיע לאנשהוא. לא לאנשהו חסר משמעות אלא למקום שיעניק לך, כמתנה או מציאה, את התשובה לשאלה - מה אני רוצה. מה מניע אותי, מה יתן לי את המוטיבציה לקום בבוקר.
ו. התשובה הזו מלאה אמון במציאות. היא אומרת: אפילו כשהאדם חסר מטרה, העולם בו הוא מתהלך מלא חיים. העולם לא חייב להיות מדבר [כמו בסיפור של בורחס "שני מלכים ושני מבוכים"]. הוא יכול להיות גן השם, הוא יכול להיות עדן. גם אם אתה לא יודע מה המטרה, גם אם אין לך מוטיבציה - העולם מלא יופי ודברים מסקרנים, מקומות, אנשים ומצבים. והם בכללם, או אחד מהם, יכולים להוציא אותך החוצה. עצם התנועה, פיזית או רוחנית, מוציאה אותך מעצמך ויכולה להעניק לך פשר מחודש.
ז. בעיני, להתבגר הוא להבין את הקטע הזה, שיש בעולם הרבה דברים. אבל בואו נשאיר משהו לפוסט אחר.
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך לאן. - " אמרה אליס"
אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
" - בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר
"בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה"
ב. שנים הבנתי את סיום השיחה הזו כפוסט-מודרניזם: אם לא הצבת לך שום יעד, לכל הבחירות תהיה אותה משמעות. כלומר חוסר משמעות.
אבל השבוע שמתי לב שאליס כן רוצה משמעות. לא כל כך משנה לה לאן, אבל היא כן רוצה להגיע.
ג. וזה מזכיר לי שיש שני סוגי מצבים בהם אתה מרגיש תקוע. במצב הראשון אתה יודע לאן תרצה להגיע אלא שאין לך מושג איך. יש קירות חוסמים, דלתות נעולות או פקידים שמסרבים לשתף פעולה. כדי להיחלץ מהמצב הזה אתה הולך לחפש מסמך מסויים, מפתח או איל מנגח. וזה המצב הקל.
ד. אבל במצב השני אתה לא יודע *לאן* ללכת. מה אני רוצה לעשות עכשיו. במצב כזה, אין לך מצפן שיכוון את הדרך. איך אפשר לברוח מבית כלא כזה, ללא קירות ומנעולים אלא מרחב שטוח, אינסופי וחדגוני בו הכל אותו-דבר-שהוא-כלום?
ה. על זה אומר חתול צ׳שייר: אם תלך מספיק זמן תגיע לאנשהוא. לא לאנשהו חסר משמעות אלא למקום שיעניק לך, כמתנה או מציאה, את התשובה לשאלה - מה אני רוצה. מה מניע אותי, מה יתן לי את המוטיבציה לקום בבוקר.
ו. התשובה הזו מלאה אמון במציאות. היא אומרת: אפילו כשהאדם חסר מטרה, העולם בו הוא מתהלך מלא חיים. העולם לא חייב להיות מדבר [כמו בסיפור של בורחס "שני מלכים ושני מבוכים"]. הוא יכול להיות גן השם, הוא יכול להיות עדן. גם אם אתה לא יודע מה המטרה, גם אם אין לך מוטיבציה - העולם מלא יופי ודברים מסקרנים, מקומות, אנשים ומצבים. והם בכללם, או אחד מהם, יכולים להוציא אותך החוצה. עצם התנועה, פיזית או רוחנית, מוציאה אותך מעצמך ויכולה להעניק לך פשר מחודש.
ז. בעיני, להתבגר הוא להבין את הקטע הזה, שיש בעולם הרבה דברים. אבל בואו נשאיר משהו לפוסט אחר.
