א. היה היה פעם ב"עלילות לוט" פרק

ט"ו טבת התשע"ט

נושאים באתר

א. היה היה פעם ב"עלילות לוט" פרק שהסתיים בישיבה בחדר המתנה אצל הרופא, פחות או יותר במלים האלו: "וכך ישבנו שלושתינו: אני וסימון ומואיז הקטן" אני עדיין זוכר את התחושה שצפה בי כשקראתי את המשפט הזה. מגניב! הרעתי בתוך תוכי: עוד מישהו מכיר את השיר הזה!

זה היה טיפשי להחריד, כן? יוסי בנאי הוא שם גדול ומוכר בהרבה מזהבה קור (עם כל הכבוד והיקר). טיפשי לצהול כשמישהו נישתי מצטט יצירה מפורסמת בהרבה. אבל מבחינתי כילד, "אותיות" היה המיינסטרים, ואילו "אני וסימון ומואיז הקטן" היה שיר ששייך לפעם, שרק ילדים מוזרים כמוני נהגו לשמוע.

ב. אנחנו מכירים דברים לפני שנפגשנו עם ההקשר שלהם. אני קורא לזה "לפגוש דברים מהאמצע". לדוגמה: שמעתי את אהוד בנאי כמשהו מחתרתי (מבחינתי), בזמן שבפועל בתרבות הישראלית שמו כבר יצא לאור. קלטתי אותו כנווד שהגיח משומקום. רק אחר כך גיליתי שבמובן מסוים הוא נצר ל"משפחת אצולה" ישראלית.

ג. התופעה הזו מתרחבת ככל שעובר הזמן. דברים שהכרתי פעם כשלעצמם, ללא הקשר - אני הולך ומגלה את המסגרת בהם הם משובצים. הדמוקרטיה לא הגיעה משום מקום, יש לה מסורת, הגות ותרבות. בני עקיבא צמחה על רקע הגותי ותרבותי שצמח באירופה על גבי מחשבות מהפכניות שצמחו על מצע של הגות שקדמה להם בתהליך של מאות שנים.למה מכל זה מודעת קומונרית שעומדת מול החניכים שלה? האם היא יודעת שכנגד כל התרבות הזו אפשר להציב הגות אחרת שמרנית יותר?
ואין לדבר סוף.

ד. נוהגים לומר שבני נוער חשים תחושת כל יכולות, כלומר התחושה שהם מסוגלים להכל והעולם בכף ידם. אפשר לומר שזה בא מתוכם: לראשונה בחייהם הם חשים את החיים צומחים ומבעבעים, והופכים שיכורים מתחושת היכולת הזו.

אבל אפשר גם להסביר זאת מהצד השני: הם עדיין מכירים את העולם מהאמצע. הם מכירים אנשים, מוסדות, מנהגים, חלומות - בלי ההקשר הכולל. הם יודעים שישנו עולם מסביבם אבל עדיין לא מודעים לכל הדם שזורם בעורקיו, לכל ההיסטוריה שהוא נושא על גבו. הם יודעים שיש עוד אנשים, תרבות, מחשבות מסביבם - אבל לא באמת תופסים את מלוא משקלם. כלומר אולי הם תופסים את כוחם-עצמם בצורה נכונה, אבל לא מעריכים מספיק מול מה הם עומדים להתמודד.

#היה_קודם_בטלגרם
Loading