א. "אני לא מבזבז טיפת אנרגיה על השאלה לאיזה ציבור אני שייך" הגדיר את עצמו פעם הרב מיכאל אברהם.
עיצרו רגע וחישבו על ההגדרה הזו. טוב או רע? אתם בעד או נגד?
ב. בעיני, הנטייה הטבעית שלנו היא לומר שזה דבר טוב. נכון שרוב האנשים משועבדים חברתית ומגדירים את עצמם על ידי "אני חלק מ" או "לבית הכנסת הזה אני בחיים לא אכנס". אבל זו חולשה. אנושית ונפוצה אמנם, ועדיין חולשה.
ג. אלא שראוי לחלק בין שני אנשים שאין בהם את החולשה הזו: האחד מתגבר על החולשה כיון שהיא מסיטה אותו ממה שהוא רואה כדבר נכון. השני מעולם לא באמת התמודד איתה, כי מעולם לא ממש ראה ענין בחברתיות.
(ד. הגעתם עד לכאן? אני עומד להתבטא באופן חריף בהמשך. קחו את החריפות עם קורטוב מלח)
ה. אני רוצה לטעון שהאדם הסוג השני איננו נעלה על כולנו, בעלי החולשה. הוא לא מגדיר את עצמו חברתית, פשוט מפני שהוא כביכול בעל מום. כפי שישנם אנשים שלצערנו יש לא יכולים לשמוע - הוא, כביכול, לא רואה חברה, אין לו חושים של חברתיות. ברור שהוא יודע על קיומה של חברה אנושית (טיפש הוא לא). יכול להיות שהוא אפילו מבין מה היא נותנת. אבל הוא לא חווה אותה.
ו. אף על פי שהיכולת להתגבר על החברתיות היא גבורה, חרשות לשפה הזו היא מום. מי שנאבק לעצב את הצד האנושי שבו הוא אדם בוחר. מי שחסר את הצד האנושי הוא פגום. מי שלא מכבד את הצד האנושי שלו - מפספס רובד שלם של האדם.
ז. כך הרב מבאר את אותם אנשים ש"נעלבים ואינם עולבים": בא מישהו ופגע בך, ולא התפרצת בחזרה. מתי זה ענין גדול? כשאתה נעלב. היינו: כשאתה כולך פגוע, חש את הכאב בכל נים. אדם שבאמת נעלב, אם הוא לא מעליב, הוא גדול.
אם הוא לא מעליב כי הוא לא נעלב? הוא פשוט פחות אדם.
~~~
עריכה, כי נראה שאני לא מצליח להבהיר את עצמי: לא טענתי כאן שאנשים כאלו הם מנוולים, פוגעניים, מתנהגים בצורה לא מוסרית או בצורה אטומה לאחרים. וודאי שלא קבעתי קביעה כזו על הרב מיכי אותו אני מכיר אך ורק מכתביו. ליתר הבהרה אפשר לקרוא את התגובה לרב יצחק ולאהוביה גורן.
אם מישהו חש נפגע אני מתנצל.
עיצרו רגע וחישבו על ההגדרה הזו. טוב או רע? אתם בעד או נגד?
ב. בעיני, הנטייה הטבעית שלנו היא לומר שזה דבר טוב. נכון שרוב האנשים משועבדים חברתית ומגדירים את עצמם על ידי "אני חלק מ" או "לבית הכנסת הזה אני בחיים לא אכנס". אבל זו חולשה. אנושית ונפוצה אמנם, ועדיין חולשה.
ג. אלא שראוי לחלק בין שני אנשים שאין בהם את החולשה הזו: האחד מתגבר על החולשה כיון שהיא מסיטה אותו ממה שהוא רואה כדבר נכון. השני מעולם לא באמת התמודד איתה, כי מעולם לא ממש ראה ענין בחברתיות.
(ד. הגעתם עד לכאן? אני עומד להתבטא באופן חריף בהמשך. קחו את החריפות עם קורטוב מלח)
ה. אני רוצה לטעון שהאדם הסוג השני איננו נעלה על כולנו, בעלי החולשה. הוא לא מגדיר את עצמו חברתית, פשוט מפני שהוא כביכול בעל מום. כפי שישנם אנשים שלצערנו יש לא יכולים לשמוע - הוא, כביכול, לא רואה חברה, אין לו חושים של חברתיות. ברור שהוא יודע על קיומה של חברה אנושית (טיפש הוא לא). יכול להיות שהוא אפילו מבין מה היא נותנת. אבל הוא לא חווה אותה.
ו. אף על פי שהיכולת להתגבר על החברתיות היא גבורה, חרשות לשפה הזו היא מום. מי שנאבק לעצב את הצד האנושי שבו הוא אדם בוחר. מי שחסר את הצד האנושי הוא פגום. מי שלא מכבד את הצד האנושי שלו - מפספס רובד שלם של האדם.
ז. כך הרב מבאר את אותם אנשים ש"נעלבים ואינם עולבים": בא מישהו ופגע בך, ולא התפרצת בחזרה. מתי זה ענין גדול? כשאתה נעלב. היינו: כשאתה כולך פגוע, חש את הכאב בכל נים. אדם שבאמת נעלב, אם הוא לא מעליב, הוא גדול.
אם הוא לא מעליב כי הוא לא נעלב? הוא פשוט פחות אדם.
~~~
עריכה, כי נראה שאני לא מצליח להבהיר את עצמי: לא טענתי כאן שאנשים כאלו הם מנוולים, פוגעניים, מתנהגים בצורה לא מוסרית או בצורה אטומה לאחרים. וודאי שלא קבעתי קביעה כזו על הרב מיכי אותו אני מכיר אך ורק מכתביו. ליתר הבהרה אפשר לקרוא את התגובה לרב יצחק ולאהוביה גורן.
אם מישהו חש נפגע אני מתנצל.
