אנשים לא "משתנים" אלא בוחרים

אנשים לא "משתנים". אנשים בוחרים.

זה כמובן לא מדוייק, לאנשים קורים דברים, הם מוכים ונסרטים, הם נסחפים, כוחות גדולים מטלטלים אותם. אבל אנשים, לפחות בצד השפוי של החיים (שרובנו נמצאים בו. מי שאינו שם הוא סיפור אחר שראוי לכבוד משלו) לא עומדים מול גזירת גורל שהם פאסיביים לעומתה, אלא מול האפשרות לבחור.

הרב שלך בישיבה עשה לך פרצוף? אולי איתו אתה גמרת, אבל התורה (ואפילו עולם הישיבות, רח"ל) היא עדיין אופציה. לשבת וללמוד כל החיים לא מתאים לך - למרבה ההפתעה - אבל איש לא הראה לך איך חיים בטהרה גם בחוץ? אתה מוזמן ללכת לחפש תשובה. אין אחת כזו? (ואני מציע לא להחליט תוך רגע שזה המצב), אתה מוזמן לבנות אותה בעשר אצבעות.
או לא לבנות - אבל זה משהו שאתה עשית, או נמנעת מלעשות.

מצאת את עצמך בחברה חילונית בלי המעטפת המגוננת של קהילה? זה קשה לאין ערוך, אבל הערכים האולפניסטים/מדרשיסטיים עליהן גדלת לא בן רגע "הפכו" ללא רלוונטיים. הם לא מותאמים, אולי גם נאיביים. אבל השאלה אם לנטוש או לנסות לעשות בהם מטאמורופוזה היא כולה בידיים שלך.

אני האחרון שיתכחש להשפעה סביבתית, אבל גם סביבה היא לא משהו שקורה לך, אתה יכול לבחור לעקור דירה, אתה יכול לבנות לעצמך פילטרים, בועה של חברה אלטרנטיבית, שונה מזו שאתה מוכרח לשהות בה.
וזה בעצם העיקר: אתה יכול. זה בידיים שלך.

אתה יכול לבחור גם אחרת, כמובן - וגם זו בחירה שלך. בחירה, לא משהו שקרה לך או שקורה לכולם.

אני משתדל שלא תהיה במלים האלה טיפה של ביקורת על בחירות ומעשים של אנשים שהתנסו בניסיונות בהם לא התנסיתי.
מנגד, יש בהן בהחלט ביקורת נגד תפיסה לפיה שינוי הוא משהו שקורה לך ואתה מין ניצב שצופה בתהליך: התרחקות הוא משהו שקורה, הרב ההוא והרבנית הזו חסרי רלוונטיות בלי שאהיה מעורב בעניין. כאילו יש רק דרך אחת לצאת החוצה. כאילו התבגרות היא מין מפולת הרים שכשהיא רועמת כל מה שנותר הוא להרים ידיים.

אתה יכול לבנות מקצוע, לבנות קריירה, לעבור לימודים גבוהים עם ציון סביר, לשכנע את וועד המנהלים שאתה המינוי הכי מתאים? אז אתה יכול לעצב את החיים שלך גם במישורים אחרים