אני אפילו לא זוכר איפה נתקלתי בו, אבל ישנו מדרש שמתאר איך בקריעת ים סוף היו יהודים שהתאוננו: במצרים היה לנו טיט, וגם פה, בקרקעית הים, אנחנו מבוססים בטיט.
בשניה הראשונה אתה תמה איך אנשים יכולים לקטר על נס כל כך גדול. בשניה השניה אתה נזכר באנשים שיש להם אידיאולוגיה להפוך כל דבר נשגב לסתמי, על ידי הדגשת החומריות.
אז נכון, כולנו בני אדם - כולנו צריכים לאכול וכולנו הולכים לשירותים. אבל מה המסקנה מהעובדה הזו?
יש כאלו שאומרים - אף על פי כן, יש באדם גם מישורים נעלים יותר, והם העיקר. ויש כאלו שנהנים להעלות על נס את הבושה והזוהמה שישנה בקיום של ילוד אישה.
(וזה למה אני לא סובל את יהודה עמיחי)
Loading
