[אמ;לק: למה סיבות צדדיות הן כן חשובות וכיבוי שריפות יכול לעזור לפתור בעיות מהותיות. כמו כן אזהרת ספויילר להארי פוטר. דביר, אל תקרא.]
א. שרשרת אירועים גורמת לעימות מתמשך בין משרד הקסמים לבין דמבלדור, כשבסופו של דבר הוא מסולק ממשרתו כמנהל בית הספר. כל אירוע בשרשרת הזו הוא די מקרי. מכל אחד לבדו, היה אולי אפשר להימנע. אבל האם התחמקות כזו תשנה משהו?
הרי הסיבה לכל ההתנגשויות איננה וויכוח של הארי פוטר עם דולורס אמברידג', המורה השתולה מטעם משרד הקסמים. הסיבה היא שמשרד הקסמים *רוצה* שדמבלדור יסולק. האירועים עצמם הם סתם תירוצים שיצדיקו את הצעד.
במבט כזה, אין הרבה טעם לנסות לכבות שרפות. יש סיבה יסודית לבעיות, וכל עוד לא פתרנו אותה לא ממש עשינו משהו.
ב. אני הראשון להזדהות עם הגישה הזו, וכתבתי על זה בעבר (לינק בתגובה הראשונה) - אבל יש גם צד שני.
הצד השני הוא שלפעמים נכון לטשטש את הבעייתיות המהותית (הרב נריה היה אומר "יחי הטשטוש המאחד"). נכון לעסוק בכיבוי שריפות ולא לנסות לחדד ולהציף את הקושי העקרוני. כי יש בחיים הנורמליים, נטולי השרפות, כוח מרפא.
הרי לו היה דמבלדור מצליח להחזיק מעמד עד סוף השנה, מתישהו היה מתברר לכולם שהוא צודק ושוולדמורט חזר, ומשרד הקסמים היה מפסיק לרדוף אותו. כך שכיבוי השרפות היה מביא אותו בסוף לחוף מבטחים.
ג. כך, לדוגמה, אם יש אנשים ששומרים תורה ומצוות אבל אתה מזהה שבתפיסה העקרונית שלהם יש משהו בעייתי מאד, לא תמיד נכון להציב לפניהם ברירה: אם השם הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל - לכו אחריו. אתה לא בטוח איזה צד הם יבחרו.
לפעמים דווקא אם נשאיר את העמימות ולא נכריח אנשים לבחור צד, התוצאה תהיה טובה יותר. כי המאור שבה מחזירן למוטב, כי קונפליקטים יכולים להתרפא מעצם ההתנהלות היום יומית. יש בגישה הזו אמון גדול בטוב.
א. שרשרת אירועים גורמת לעימות מתמשך בין משרד הקסמים לבין דמבלדור, כשבסופו של דבר הוא מסולק ממשרתו כמנהל בית הספר. כל אירוע בשרשרת הזו הוא די מקרי. מכל אחד לבדו, היה אולי אפשר להימנע. אבל האם התחמקות כזו תשנה משהו?
הרי הסיבה לכל ההתנגשויות איננה וויכוח של הארי פוטר עם דולורס אמברידג', המורה השתולה מטעם משרד הקסמים. הסיבה היא שמשרד הקסמים *רוצה* שדמבלדור יסולק. האירועים עצמם הם סתם תירוצים שיצדיקו את הצעד.
במבט כזה, אין הרבה טעם לנסות לכבות שרפות. יש סיבה יסודית לבעיות, וכל עוד לא פתרנו אותה לא ממש עשינו משהו.
ב. אני הראשון להזדהות עם הגישה הזו, וכתבתי על זה בעבר (לינק בתגובה הראשונה) - אבל יש גם צד שני.
הצד השני הוא שלפעמים נכון לטשטש את הבעייתיות המהותית (הרב נריה היה אומר "יחי הטשטוש המאחד"). נכון לעסוק בכיבוי שריפות ולא לנסות לחדד ולהציף את הקושי העקרוני. כי יש בחיים הנורמליים, נטולי השרפות, כוח מרפא.
הרי לו היה דמבלדור מצליח להחזיק מעמד עד סוף השנה, מתישהו היה מתברר לכולם שהוא צודק ושוולדמורט חזר, ומשרד הקסמים היה מפסיק לרדוף אותו. כך שכיבוי השרפות היה מביא אותו בסוף לחוף מבטחים.
ג. כך, לדוגמה, אם יש אנשים ששומרים תורה ומצוות אבל אתה מזהה שבתפיסה העקרונית שלהם יש משהו בעייתי מאד, לא תמיד נכון להציב לפניהם ברירה: אם השם הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל - לכו אחריו. אתה לא בטוח איזה צד הם יבחרו.
לפעמים דווקא אם נשאיר את העמימות ולא נכריח אנשים לבחור צד, התוצאה תהיה טובה יותר. כי המאור שבה מחזירן למוטב, כי קונפליקטים יכולים להתרפא מעצם ההתנהלות היום יומית. יש בגישה הזו אמון גדול בטוב.
