כשהבן שלה מת, השונמית נוהמת מליבה אל אלישע: הלא אמרתי שלא תשלה אותי!
השבת חשבתי שאולי זו תמצית הדמות הזו, של השונמית.
היא יודעת, בבירור גמור, שנגזר עליה להיות ערירית. כך נתון. מכתוב. גזירת גורל או פרי מעשיה? הגיוני יותר שהראשון, יכול להיות שהשני - אבל אין טעם להתעכב על זה. העריריות היא נתון.
עכשיו, מה עושים הלאה? אמנם המצב שלה נתון, אבל בידיה הבחירה מה לעשות איתו. יש גזירת גורל, אבל בתוכה ניתנה לאדם בחירה.
כמו הרבה אחרים, את החסר היא ממלאת בנדיבות וביותר בתרומה לקודש. יד ושם, טוב מבנים ובנות.
כשאלישע שואל אותה מה היא רוצה, אין לה שום בקשה, כי היא מקבלת את חייה כמו שהם. בתוך עמה היא יושבת.
כשהנביא מבטיח לה בן היא רק מבקשת דבר אחד: שלא יגררו אותה לחיות באשליות. היא אולי אפילו קצת מפחדת מהפריצה של הנבואה את עולמה המכתוב והברור.
גם כשהבן נולד, היא יודעת שלא אמור להיות לה בן. אפילו שנולד. משהו יקרה לו, כי גם הבן החי הזה שבחיקה הוא בעצם אשליה.
וכך, שום דבר לא מפתיע כשיום אחד הבן נפטר במהירות מבעיתה. הרי ליבה כבר ידע מה שניבא, מה יקרה. הטענה היחידה שנותרה לה לנביא: מה בסך הכל ביקשתי? לא ביקשתי בנים. ביקשתי שלא תשלה אותי.
Loading
