אז, הנסיך הקטן.
אקדים ואומר שהוויכוח על משמעות הסיפור נובע בין השאר מהעובדה שבסיפור נאמרות *שתי אמירות שונות* שמוצגות כקשורות בהכרח האחת לשנייה. הרב חיים מתנגד לאחת ויהודה מגן על השנייה:
א. הנסיך הקטן בא לתאר שהעיקר הוא הלב, הדבר הסמוי מן העין. (לתפיסת יהודה)
ב. הנסיך הקטן בא לשלול *כל ביטוי קונקרטי* של הדבר הסמוי מן העין (תפיסת הרב חיים נבון)
לטעמי, יש מקומות בספר שאפשר לקרוא כך ומקומות שאפשר לקרוא כך. דיון על פי מקורות הוא מעניין, אבל אמרו לי שבפייסבוק יש לקצר. לכן נגיע לעיקר - האם אפשר להסכים עם שניהם? כלומר לקבל את הצורך בפנים ועדיין להתיר שיהיה לנו גם חוץ? על פניו, למה לא.
הרב נבון טוען ש"כל מי שמעז לצאת מן התיבה הסגורה ולהתחייב לזהות כלשהי, למקום ממשי בחיים, למוסד כלשהו — מיד נקטל בידי הנסיך הקטן." כנגדו אומר יהודה ש"לא בני האדם הם אלה שנקטלים, אלא תאריהם. דווקא המתחייבים - למשל, השועל אל אדונו, הנסיך אל שושנתו - מקבלים מקום של כבוד."
שמים לב לוויכוח? הוא לא על הספר אלא מהי התחייבות *אמיתית*. האם הגיאוגרף לא התחייב? האם מלוכה איננה התחייבות? אפילו עושר הוא התחייבות. אבל לפי הנסיך הקטן ויהודה, דמויות אלו ריקות. נכון, כל הצדדים יסכימו שהדמויות, כפי שהן מוצגות בספר, הן ריקות - נפוחות, עצלניות, מנותקות. אבל זו היתה בחירה של הסופר. הוא היה יכול להציג אחרות.
יתר על כן, וזה מודגש: כל קשר אמיתי שמוצג בספר, כל קשר תוכי, הוא רק קשר מסוג מאד ספציפי: רגשי חיבה בין-אישיים, קרבה אל הטבע. בקיצור - רק קשרים רומנטיים. לכן, לא רק שדמות העשיר שבספר חסרת תוך, אלא שלא נראה ש*יתכן* עשיר בעל פנים. גם אם נמצא עשיר כזה "הדבר הסמוי מן הלב" יהיה קיים בו למרות העשירות, ולא בגללה.
אם עד עכשיו נשמע שאני מסכים עם הרב חיים, כעת אציג את הצד השני: גם התביעה של יהודה צודקת. הקונקרטיות של הרב נבון מכסה על מה שבאמת סמוי מהעין. היא מעלימה אותו. התביעה שכל דבר יתבטא בקונקרטי כולאת את הרוח. נכון שהקונקרטי מעניק ממשות לדבר הסמוי ובלעדיו היא לא יכולה להתקיים, אבל זה שאתה נמנע מצרה אחת לא אומר שפתרת צרה אחרת.
רוצים את הקונפליקט במשפט אחד? הנה:
"היא (הכבשה) יכולה להיות כל דבר; למעשה היא שום דבר".
מה שנכון, אבל זו בדיוק הנקודה: הבחירה היא בין להיות *יכול כל דבר* לבין להיות בפועל *מישהו*. זה שאתה בפועל לא אומר שאינך מוגבל. נכון, אולי *עדיף* להיות מוגבל-אבל-לפחות-משהו מאשר להיות כלום. זה לא פותר את העובדה שאתה מוגבל.
מה שמדגיש את הקונפליקט הוא הפתרון. הנסיך הקטן מתאבד (הרב נבון), או חוזר לאהבתו שהיא אמתית כיון שהוא מאמין שהוא אמתית (יהודה). אבל הוויכוח כאן הוא כבר עניין של שיפוט ולא על עובדות - אין ספק שהוא מתאבד. האם זו מאיסה שלו בחיים הממשיים (הרב נבון) או "חוסר היכולת של הילדות להיות בעולם המבוגרים" (יהודה)?
האמת היא שזה לא כל כך משנה - שניהם מסכימים על זה שהפער לא ניתן לגישור. הרב חיים רואה בזה הוכחה נגד הרומנטיקה ויהודה הוכחה נגד החיים הממשיים. בין כך ובין כך יוצא שאי אפשר לאחוז לגמרי גם בא' (שיש תוך) וגם בב' (שיש גם פנים).
~~~
אבל אולי יש דרך לפתרון, גם אם היא קשה. "נתן שרנסקי" - מצטט הרב חיים נבון - "סיפר כי בהיותו בכלא הסובייטי למד שהאסירים היחידים שעליהם יכול היה לסמוך היו אנשים בעלי זהויות חזקות, אף אם הזהויות הללו היו שונות מאוד מזהותו שלו, כמו נוצרים פנטקוסטלים למשל."
כי אולי דווקא הדרך אל השלם, אל ההיות המלא, עוברת דרך זהויות ולא דרך כתישתם. כלומר, זה לא וויתור על המלאות, על הכוליות, זה לא הרע במיעוטו, הברירה העדיפה-גם-אם-מבאסת של המבוגרים. אלא שני הקצוות יחד: אני אוחז *בכוליות כולה*, *דרך* זה שיש לי זהות.
אולי טיעון כזה הוא פרדוקס אבל ממילא אנחנו רומנטיקנים, לא?
~~
(בתמונה: הנסיך הקטן מתכנן התאבדות, או מואס בחברת המבוגרים)
אקדים ואומר שהוויכוח על משמעות הסיפור נובע בין השאר מהעובדה שבסיפור נאמרות *שתי אמירות שונות* שמוצגות כקשורות בהכרח האחת לשנייה. הרב חיים מתנגד לאחת ויהודה מגן על השנייה:
א. הנסיך הקטן בא לתאר שהעיקר הוא הלב, הדבר הסמוי מן העין. (לתפיסת יהודה)
ב. הנסיך הקטן בא לשלול *כל ביטוי קונקרטי* של הדבר הסמוי מן העין (תפיסת הרב חיים נבון)
לטעמי, יש מקומות בספר שאפשר לקרוא כך ומקומות שאפשר לקרוא כך. דיון על פי מקורות הוא מעניין, אבל אמרו לי שבפייסבוק יש לקצר. לכן נגיע לעיקר - האם אפשר להסכים עם שניהם? כלומר לקבל את הצורך בפנים ועדיין להתיר שיהיה לנו גם חוץ? על פניו, למה לא.
הרב נבון טוען ש"כל מי שמעז לצאת מן התיבה הסגורה ולהתחייב לזהות כלשהי, למקום ממשי בחיים, למוסד כלשהו — מיד נקטל בידי הנסיך הקטן." כנגדו אומר יהודה ש"לא בני האדם הם אלה שנקטלים, אלא תאריהם. דווקא המתחייבים - למשל, השועל אל אדונו, הנסיך אל שושנתו - מקבלים מקום של כבוד."
שמים לב לוויכוח? הוא לא על הספר אלא מהי התחייבות *אמיתית*. האם הגיאוגרף לא התחייב? האם מלוכה איננה התחייבות? אפילו עושר הוא התחייבות. אבל לפי הנסיך הקטן ויהודה, דמויות אלו ריקות. נכון, כל הצדדים יסכימו שהדמויות, כפי שהן מוצגות בספר, הן ריקות - נפוחות, עצלניות, מנותקות. אבל זו היתה בחירה של הסופר. הוא היה יכול להציג אחרות.
יתר על כן, וזה מודגש: כל קשר אמיתי שמוצג בספר, כל קשר תוכי, הוא רק קשר מסוג מאד ספציפי: רגשי חיבה בין-אישיים, קרבה אל הטבע. בקיצור - רק קשרים רומנטיים. לכן, לא רק שדמות העשיר שבספר חסרת תוך, אלא שלא נראה ש*יתכן* עשיר בעל פנים. גם אם נמצא עשיר כזה "הדבר הסמוי מן הלב" יהיה קיים בו למרות העשירות, ולא בגללה.
אם עד עכשיו נשמע שאני מסכים עם הרב חיים, כעת אציג את הצד השני: גם התביעה של יהודה צודקת. הקונקרטיות של הרב נבון מכסה על מה שבאמת סמוי מהעין. היא מעלימה אותו. התביעה שכל דבר יתבטא בקונקרטי כולאת את הרוח. נכון שהקונקרטי מעניק ממשות לדבר הסמוי ובלעדיו היא לא יכולה להתקיים, אבל זה שאתה נמנע מצרה אחת לא אומר שפתרת צרה אחרת.
רוצים את הקונפליקט במשפט אחד? הנה:
"היא (הכבשה) יכולה להיות כל דבר; למעשה היא שום דבר".
מה שנכון, אבל זו בדיוק הנקודה: הבחירה היא בין להיות *יכול כל דבר* לבין להיות בפועל *מישהו*. זה שאתה בפועל לא אומר שאינך מוגבל. נכון, אולי *עדיף* להיות מוגבל-אבל-לפחות-משהו מאשר להיות כלום. זה לא פותר את העובדה שאתה מוגבל.
מה שמדגיש את הקונפליקט הוא הפתרון. הנסיך הקטן מתאבד (הרב נבון), או חוזר לאהבתו שהיא אמתית כיון שהוא מאמין שהוא אמתית (יהודה). אבל הוויכוח כאן הוא כבר עניין של שיפוט ולא על עובדות - אין ספק שהוא מתאבד. האם זו מאיסה שלו בחיים הממשיים (הרב נבון) או "חוסר היכולת של הילדות להיות בעולם המבוגרים" (יהודה)?
האמת היא שזה לא כל כך משנה - שניהם מסכימים על זה שהפער לא ניתן לגישור. הרב חיים רואה בזה הוכחה נגד הרומנטיקה ויהודה הוכחה נגד החיים הממשיים. בין כך ובין כך יוצא שאי אפשר לאחוז לגמרי גם בא' (שיש תוך) וגם בב' (שיש גם פנים).
~~~
אבל אולי יש דרך לפתרון, גם אם היא קשה. "נתן שרנסקי" - מצטט הרב חיים נבון - "סיפר כי בהיותו בכלא הסובייטי למד שהאסירים היחידים שעליהם יכול היה לסמוך היו אנשים בעלי זהויות חזקות, אף אם הזהויות הללו היו שונות מאוד מזהותו שלו, כמו נוצרים פנטקוסטלים למשל."
כי אולי דווקא הדרך אל השלם, אל ההיות המלא, עוברת דרך זהויות ולא דרך כתישתם. כלומר, זה לא וויתור על המלאות, על הכוליות, זה לא הרע במיעוטו, הברירה העדיפה-גם-אם-מבאסת של המבוגרים. אלא שני הקצוות יחד: אני אוחז *בכוליות כולה*, *דרך* זה שיש לי זהות.
אולי טיעון כזה הוא פרדוקס אבל ממילא אנחנו רומנטיקנים, לא?
~~
(בתמונה: הנסיך הקטן מתכנן התאבדות, או מואס בחברת המבוגרים)
