א. ב"קץ ההיסטוריה" טען פוקויאמה שקריסת ברית המועצות הוא אירוע סופי, "קץ ההיסטוריה". המערכת הבינלאומית תתמלא במדינות דמוקרטיות-ליברליות ומאבקים צבאיים ייעלמו. יהיו עוד מאבקים מקומיים אבל אלימות כתופעה עולמית תלך ותיעלם מהעולם.
כמו הקשתות הזהובות, גם תיאורית קץ ההיסטוריה חטפה מכה קשה בשנים האחרונות. רואים? אומרים אחדים: ההיסטוריה חזרה. ההיסטוריה מעולם לא הלכה, אומרים אחרים.
ב. אם בפוסט הקודם ניתחתי פסיכולוגית את הקשתות הזהובות והחלום שהן מציעות, בחוצפתי אבוא לנתח דווקא את מתנגדי קץ ההיסטוריה. לתחושתי התגובות שלהם מלאות ברגש מפתיע ואולי מודחק: סיפוק. אמנם, סיפוק מריר מאד; הם אבלים על הפשע הרוסי ועל חיי האדם שגוזלת חזרתה של ההיסטוריה. הסיפוק המדובר הוא לא צוהל אלא הסיפוק הקודר שב"אמרתי לכם" כשקורים אסונות.
ג. סילחו לי שכמו תוכי אני חוזר בזמן האחרון לאותו הנושא: טעם החיים מול עצם הקיום. טעם החיים, כלומר דת, אמונה, לאומיות - וכנגדן עצם הקיום: ליברליזם, קפיטליזם ושאר מבנים שמעניקים שפע ומונעים ככל הניתן צרות וסכנות.
רואים? מטיחים אנשי טעם החיים באנשי קץ ההיסטוריה, הדוגלים בעצם הקיום. רואים? ניסיתם להחניק את המפלצת של טעם החיים כדי לקבל גן עדן אבל לא באמת הצלחתם. הקשתות הזהובות סימאו את עיניכם מלראות שטעם החיים עדיין חי ובועט, גם אם מתחת לפני השטח.
אז היתה תקופת רגיעה, נכון. אבל בזמן הזה הפסקתם להתאמן והאכלתם את המפלצת בתקווה שתהפוך לרופסת כמוכם. עכשיו היא חזקה ואתם חלשים, לפחות מנטלית.
ד. הסיפוק הקודר לא בא רק כי אנשי טעם החיים חושבים שמה לעשות, חייבים לטפל בהר הגעש הזה שאיש לא יכול לכבות. הם גם חושבים שהוא חיוני. שהוא מעניק לחיי האדם, ובכן, טעם. הם אוהבים אותו בכל ליבם וכשמנסים למחוק אותו הם לא רק חושבים שזה צעד מסוכן - הם נעלבים בשמו.
שהרי דוגלי עצם הקיום מנסים לדחוק הצידה את טעם החיים. בהתחלה הם רואים בו דבר מסוכן. בשלב הבא, כשהבורגנות מצליחה להעניק לאנושות משאלות רבות, הם גם רואים בו דבר מיותר. די לנו בקפיטליזם, הןא מעניק תחליף לכל מה שהדת והלאומיות עוסקות בו. הנה, כולם רצים אל זרועותיהן החמות של הקשתות הזהובות.
פוטין הוא ראיה על דרך השלילה שאי אפשר להסתפק בשפע חומרי. שכוחות גדולים אחרים קיימים ופועלים באנושות, ולא יובסו מהר אם בכלל. הסיפוק של אנשי טעם החיים, הוא גם סיפוקו של מי שזלזלו בו זמן רב, שהספידו אותו והנה הוא שוב מתעורר.
ה. שלא אובן לא נכון: מתנגדי קץ ההיסטוריה מתעבים את פוטין. הוא דוגמה לניצול-לרעה של טעם החיים. של כל מה שרע ומסוכן בו. אבל הם חושבים שאי אפשר להתעלם לנצח מטעם החיים ושזו התעלמות מסוכנת. יותר מזה: הם סולדים מפוטין בין השאר כי הוא עלול ללמד את העולם להרתע עוד יותר מטעם החיים ולהכחיש יותר את קיומו. לדעתם המסקנה אמורה להיות הפוכה: צריך ללמוד להתמיר את טעם החיים, להעלות אותו לתצורה חיובית ובונה.
ו. ולא בדיוק עוזרת למאמץ הזה העובדה שכל עוד פוטין ממשיך לייצג את טעם החיים, יהיו מאנשי המחנה הזה שינהו אליו, יסמפטו אותו או 'רק' יבינו ללבו. מתחושת אויב משותף, מחוסר אלטרנטיבה או סתם בלהט הוויכוח הם ייתנו גושפנקה קטנה או גדולה למופע חשוך ומעוות של טעם החיים.
כמובן שתמיכה כזו מרחיקה את מי שהיו יכולים להשתכנע ביופי והעומק של טעם החיים, ומבזבזת כוחות שהיו יכולים לבנות, על אפולוגטיקה ואף תמיכה ברֵשע.
ז. לכן המשימה שלנו, אוהדי טעם החיים שרוצים בכבודו, היא להקים אלטרנטיבה. גם ודווקא היום. ללמוד איך להדליק את הבעירה הזו כך שתחמם ולא תשרוף. שהאמונה לא תהפוך זרה ואכזרית לעולם, שהלאומיות לא תיהפך לפצצות מצרר. שאנשים יראו את טעם החיים, ישמחו ויוארו. ירצו את טעם החיים מצידו החיובי ולא השלילי.
