מחשבות על מעשה דאילפא ורבי יוחנן

ד' טבת התשפ"ב

נושאים באתר

הסיפור מפורסם כמעט כמו תנורו של עכנאי: אילפא ורבי יוחנן מחליטים לעזוב את בית המדרש כדי להתפרנס. רבי יוחנן שומע את המלאכים שדנים האם להרוג אותם כיוון שהם עוזבים את לימוד התורה, וחוזר לבית המדרש. אילפא ממשיך עם התוכנית והופך לסוחר. כשהוא חוזר ממסע המסחר הוא שומע שר' יוחנן מונה לראש ישיבה. הוא מטפס על תורן הספינה ומציב אתגר: אם ישאלו אותו שאלה שהוא לא ידע, יקפוץ מהתורן. הוא מצליח לענות על השאלה. הסוף.

מלאכי השרת

מי שרוצים להרוג את ר' יוחנן ואילפא הם מלאכי השרת. אלו מייצגים רוחניות טהורה ולא מתחשבת בתנאי העולם הזה. כך לדוגמה, כשמשה בא לקבל תורה, מלאכי השרת הם אלו שבאים בטרוניה איך ייתכן שהתורה תינתן לידי ילוד אישה.

גם בסיפר שלנו, מלאכי השרת באים בטענה של "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה". הם רוצים להפיל על הזוג את הקיר. כלומר הם מעבירים ביקורת על האמוראים בשם המוחלטות הרוחנית: מה זה כבר להתפרנס לעומת לימוד תורה.

קיר רעוע

הסיפור מובא בגמרא כחלק מסדרת סיפורים סביב קירות רעועים וחובת האדם להיזהר מהם. בסיפורים קודמים בגמרא, אמוראים נזהרו לא ללכת ליד קיר רעוע עקב הסכנה. בסיפורים אחרים הם לא הקפידו, כיון שהיו ליד אדם גדול שזכותו תגן עליהם מקריסת הקיר.

הסיפור שלנו דומה בכך שר' יוחנן ואילפא יושבים בצל קיר רעוע ובזה שהנימוק לא להפיל את הקיר הוא כיוון שאחד מהם (ר' יוחנן) עומד להיות אדם גדול. בהקבלה לסיפורים הקודמים, מסתבר שאילפא ניצול בזכות ר' יוחנן.

ארץ יראה ושקטה

אבל הנימוק להצלת ר' יוחנן (ואילפא איתו) שונה מהסיפורים הקודמים בכך שהמדרגה שמגינה עליהם היא העתיד, לא ההווה. לא מה שר' יוחנן כבר, אלא מה שעתיד להיות. האסוציאציה הראשונית שלי היא המדרש שאומר שכל מעשה בראשית היה קיים על תנאי, עד שקיבלו ישראל תורה. עד מתן תורה העולם היה קיר רעוע, שלא נופל רק בזכות הבטחה עתידית. וגם לאחר מכן — הסוחר רעוע וניצל רק בזכות מי שיום אחד יהיה ראש ישיבה.

אביונים

כשאילפא ור' יוחנן יוצאים להתפרנס, הם מנמקים זאת בפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון". כשר' יוחנן מחליט לחזור, הנימוק שלו הוא "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

לכאורה הדברים הפוכים. הפסוק שאומר שתמיד יהיו אביונים הוא פסוק מפוכח, ריאלי. הוא מתאים להחלטה המפוכחת של אילפא שאדם צריך לעבוד. הפסוק שטוען שאין אביונים הוא אוטופי והיה צריך להיות נימוק להחלטה האוטופיסטית לעסוק בחיי עולם.

אבל האמת היא שאילפא אוטופיסט הרבה יותר מר' יוחנן. הטענה של אילפא עד סוף הסיפור איננה שההחלטה ללמוד פחות תורה היתה נכונה, כי הוא חייב להתפרנס. טענתו רדיקלית יותר: הוא למד לא פחות מר' יוחנן. הוויכוח איננו "האם ללמוד תורה או להתפרנס" אלא "האם רק ללמוד תורה, או גם ללמוד וגם להתפרנס, ולהצליח לגמרי בשני המישורים". זו שאיפה הרבה יותר אוטופית.

(ולכן ביני"שים שקוראים את הסיפור אל תוך ההתלבטות שלהם אם לצאת ל'חיים', מוציאים אותו מהפשט)

חיי עולם

אם אילפא למד וגם עבד, בלי להתפשר, מה הטענה של מלאכי השרת נגדו? הרי הוא לא וויתר על להיות תלמיד חכם. הטענה עקרונית יותר: "עוזבים חיי עולם" לא מתאר את ה'מקצוע' של האדם, אלא את הדבקות שלו בתורה. מי שהולך לסחור, גם אם ישיג אותו ידע, עדיין עוזב חיי עולם בזה שהוא נותן מקום בליבו לעוד משהו חוץ מהתורה. בהבנה הזו קבלת התורה שמעמידה את העולם ואת הקיר הרעוע — היא דבקות גמורה עד שאין בליבו שום דבר נוסף.

ומה עם ההצלה? מדוע זכותו של ר' יוחנן מצילה את אילפא? כאן הנושא איננה התורה: גם אילפא תלמיד חכם. הנושא הוא הנהגת הציבור, היכולת לדבר מתוך עולמם הפנימי החוצה.

מלך

לאור העמדת הוויכוח סביב הדבקות המוחלטת, היינו מצפים שדווקא אילפא יהיה נגיש יותר לציבור. אבל אילפא מפליג בים בעוד ר' יוחנן נשאר ביישוב. הגישה האוטופית של אילפא, דווקא משום שהצליחה, מרחיקה אותו מהציבור. הוא מושלם מדי, ולא מתכתב עם המציאות הלא-אוטופית של לא יחדל אביון.

צערו של אילפא לא היה שר' יוחנן הפך לתלמיד חכם והוא לא, אלא שר' יוחנן מלך (כך לשון הגמרא למינוי לראש ישיבה. רש"י מוסיף שגם העשירו אותו כשהוא מונה). הוא משלם מחיר במישור הציבורי. הוא לא זוכה ללמד כר' יוחנן. (איזה כאב: הרי שמו הוא 'אילפא', מלשון לאלף, כלומר ללמד).

אילפא זכה בשני עולמות, אבל ר' יוחנן זכה בשלושה. דווקא מתוך ההקשבה למציאות הלא אוטופית, שגוזרת התנהגות שכביכול מרחיקה אותו מההמון, ר' יוחנן הפך גם חכם, גם עשיר — וגם מלך. 

תורן

אילפא נתלה על התורן. הקיר הרעוע שמאיים על האדם, מומר בתורן מתנודד ברוח. הסכנה ממלאכי השרת הופכת לאדם שמסכן את עצמו.

הספינה מרחיקה את אילפא מעולם בני האדם ומונעת ממנו להפוך למלך. אבל במרחבי הים נמצאים אוצרות, פרנסה חדשה לסוחר ולעם. היבשה היא מקום היישוב, הפשט. הים הוא המרחב האינסופי של הסוד. אילפא, בשלמות שלו, מפליג אל אופקי-סוד חדשים. אבל המחיר הוא תורן התנודד. מקום היישוב מגן על בני האדם, היציאה ממנו מסוכנת.

אילפא עומד על התורן ומצהיר: ההפלגה מעולם לא פגעה בי, עדיין אני בטהרתי.

דברי המת

ההוא סבא בא ומציג שאלה, מה המקור בששה סדרי משנה לדין מסויים. התשובה של אילפא היא ממשנה שאומרת "מקיימים את דברי המת". כלומר פרשנות תכליתית של הצוואה: מנסים להבין לא רק מה המת ציווה אלא מה היתה כוונתו.

זו אמירה חריפה. אילפא, כביכול, מת עבור בני האדם. הוא לא מלך משום שיצא מן היישוב וכאילו אינו, לא נספר. ובכל זאת יש לרדת לעומק כוונתו, להבין לא רק מה עשה אלא גם מה עמד מאחורי מעשיו. ומה הוא רצה? הוא מפליג למרחבי הים כדי להוריש את הונו לאחרים. האוטופיות שלו מעמידה עולם ממנו יזונו דורות רבים.

סיום

אילפא תירץ את עצמו והוכיח (אולי) את צדקתו. אבל מלך הוא כבר לא יהיה. ור' יוחנן? הוא לא צריך לתרץ. וזה בדיוק ההבדל שנשאר גם בסוף הסיפור. אולי יש אמת בשני הצדדים, אבל רק אחד כואב עד כדי להיתלות בראש התורן.

האם אילפא ירד מהתורן? הגמרא לא מספרת לנו. אולי נותר שם גם אחרי. ואף על פי שלמדרגת אילפא לא הגענו, ואין בנו יומרה שהצלחנו ללמוד לא פחות מיושבי בית המדרש, יש בנו הד מאותו הכאב של ראש התורן.

Loading