ביטוח לאומי כברית (מדינה וצדקה - ב)

א. איך נכון לנהל זוגיות? 
אפשרות א': לקום כל בוקר ולהחליט שאנחנו ממשיכים לחיות ביחד. 
אפשרות ב': להתחתן - כלומר להיכנס למחויבות בה ברור שאנחנו ביחד כברירת מחדל, ומי שרוצה לצאת יופעלו כנגדו סנקציות.

בעולם שמקדש רק בחירות וולנטריות, ברור שאופציה א' עדיפה. ייתכן שמעשית כדאי לחתום על חוזה בעל התחייבות הדדית (זו בעצם המשמעות של חוזה: אני כובל את עצמי בתמורה לכך שגם את כובל עצמך אלי). אבל זה עניין פרגמטי. אידיאלית, עדיף שכל בוקר נבחר מחדש. כך האדם פועל מתוך מלוא חופשו. 

ב. אני רוצה לטעון שיש בהתחייבות הלא וולונטרית ערך גדול. 
כשאני עושה הכל התנדבותית זה מאד חביב ומתוק מצידי. כשאני חותם חוזה - זו הבנה פרגמטית ועסקית. 
כשאני כורת ברית עם מישהו, אני מחולל משהו שונה בתכלית משני הקודמים. אני מפתח ריעוּת. כזו שנוצרת כשאני לא יכול סתם כך לקום וללכת כי בא לי, מחד, אבל גם לא מושתת על רווח עסקי, מאידך. 
בברית יש לי תחושת בטחון שיש בחוזה, תוקף שיש רק בהכרח, יחד עם קשר רגשי שאין בין גופים עסקיים. 

ג. אפשר לראות במדינת רווחה/סעד/you name it רק עניין של צדק, ואז לדון מה צודק. אפשר לראות בה ברית: אני אשמור עליך אם תיפול, ואתה תשמור עלי. לא כחוזה עסקי טהור אלא כעניין של ברית. 

מה ההבדל? 
ברגע שמדובר בברית, היא הופכת חלק ממה שמגבש את מדינת הלאום כמשהו שהוא מעבר לחברת ביטוח גדולה. אני אפילו לא מדבר על מדינה כחלק ממהלך מוסרי/רוחני. גם ברמה הפרגמטית, איש לא מוסר את נפשו על המעסיק שלו. פשוט מתפטרים. חלק ממה שהופך אותנו ממצבור אזרחים עם אינטרסים חופפים לאומה, היא הברית. 

ד. ברית נישואין, בתקווה, כורתים פעם אחת לכל החיים. אני לא מתכוון להשוות בינה לבין מדינת רווחה. אבל הרעיון שעומד מאחוריה - שבחירה לא יכולה ליצר כל דבר, ודווקא התחייבות שאין ממנה חזור מייצרת אפקט שאי אפשר להשיג אחרת - הוא זה שחשוב בעיני. 

ה. אפשר לטעון שהבחירה הוולנטרית תבנה את הכל. יש לי ספק עקרוני כלפי הגישה הזו, אבל אני מזכיר שאפילו ברמה המעשית, במקומות בו כבר ניתן לאנושות חופש גדול מאד, התוצאות לא מעודדות, ומוסד הנישואין במערב יוכיח.