א. במבט ראשון, המשמעות של "פרדס חנה" (השיר, לא מקום מגורים) די פשוטה: "מרוב מלחמות שסתם צדקתי/הצטרדתי"..."ולמדתי לא להתווכח/לשוחח"... "נהפוך את כל האידיאלים/לנורמליים". זה קו מחשבה מוכר; עיזבו אתכם מאידיאולוגיות ומצדק, הם מחניקים את החיים הפשוטים. כמו שטוענים שירים ותיקים יותר: "יכול להיות שאת צודקת/מה תעשי בצדק בלעדי". או אפילו "במלחמות לצדק/גם ילדים מתים".
ב. אבל אם המשוואה היא חיי יום-יום טובים, אידיאלים רעים - מה עושה בשיר, בקונוטציה שלילית, שורה כמו "איך זה שכולם טסים ברלינה בשביל בירה בלי מיסים". מה רע בזה? הרי אמרנו בלי אידיאלים מחניקים.
ג. כדי לקרוא את השיר קצת אחרת יש לשאול מה הם בדיוק האידיאלים שמככבים בו. לשם כך נציץ לביוגרפיה של חנן בן ארי ונשים לב שאת חיי האברכות שלו העביר בישיבת רמת גן.
בתוך הגל של חזרה למסורתיות, יש לעתים הקטנה של ההשפעת תקופת הלימוד בישיבה: מה שלמדת שם זה נחמד. עדיין את האמונה השורשית שלך קיבלת בבית. אני מסכים חלקית עם הטענה, אבל רוצה להציע טענה מאוזנת יותר תקופת הלימוד בישיבה מכוננת חלק מסוים באישיות, ששונה מהחלק של חינוך מהבית. החלק הזה הוא המודע - בשכל וברגש. המקום בו אתה עובד את השם בבנייה עצמית שלך.
ד. החל מכאן אני כותב וואחד ספקולציה כי את רמת גן אני מכיר רק מעט, ועוד יותר כי מי אמר שעבור המחבר זו היתה תקופה משמעותית. עדיין -
בפריזמה הרמת גנית, כלומר החסידית, השיר מקבל טוויסט מעניין. בניגוד לבורגנות ולאידיאלים אפשר להציב משהו שונה משניהם גם יחד - צימאון לקרבת אלוקים. את הצימאון הזה (בפרשנות החסידית שלו) קל לזהות בשירים אחרים של חנן בן ארי כמו 'שמש' ו'שבורי לב'.
אבל צימאון כזה נתקל פעמים רבות בשבר החיים הבורגניים. הוא שריפה אינסופית ואילו הבורגנות מכבה את הבעירה.
ה. אילו בילדי פרחים עסקינן, הבורגנות היתה מגיעה מעייפות והתבגרות. כשמדובר, להבדיל, בדתיים לאומיים - הבורגנות מגיעה מהאידאלים עצמם. שהרי מה נכון ואידיאליסטי יותר מלהתחתן, ללדת ילדים ולעבוד בחינוך? (סתם דוגמה אקראית למקצוע שבכלל לא נלקחה מהביוגרפיה של חנן בן ארי).
אבל אחרי שהתחתנת ויש לך כבר מקצוע, הבורגנות מגיעה מעצמה. יחד איתה, הלהט של השאיפה לדבקות מתעמעם וכבה. זה הדיוק המופלא בשורה בבית האחרון: "איך הפכנו מרוב אידיאלים/לנורמלים/עייפים". מי שחווה איך דווקא מתוך הניסיון לממש את הבערה על ידי האידיאל הדתי לאומי, פתאום אתה מוצא את עצמך בגיל שלושים וחמש עם חמישה ילדים, כרס, משרה ומשכנתא - יבין היטב את הקינה הגלומה בטרנספורמציה הזו.
ו. מכאן לתפקידה של פרדס חנה. היא מהווה ניגוד לא רק לאידיאלים החונקים אלא גם לעיר. זוהי שיבה אל הטבע, שמגולמת גם בדימוי החוזר "כעץ שתול על פלגי מים". העץ מזכיר את המסורתיות, בניגוד לאידיאלים, אבל הוא גם מייצג את הנינוחות שבטבע. נינוחות כזו היא הפך האידיאלים אבל גם הפך הבורגנות במובן העירוני שלה.
ז. הפתרון שמציע הכותב (שאגב אני לא מזדהה איתו בכלל) הוא שיבה אל הטבע. שיבה שקיימת גם בדורות הראשונים של החסידות. הטבע הקמאי שלא עבר תחת המכבש האנושי ולא עוות על ידי המלאכה - הוא יכול לתת צוהר ישירות אל אותה קרבת אלוקים אליה השתוקקנו. בכך אכן הופכים האידיאלים לנורמליים. כלומר פגישה עם להט הנעורים בלי להפוך למחנך עייף.
ט. בשביל השלב האחרון נצטרך להרוג את המחבר (סליחה חנן).
מאמר 'דעת אלוקים' של הרב קוק - לפחות בקריאה המקובלת שלו בישיבות קווניקיות - יוצא נגד השאיפה הבוערת לקרבת אלוקים. כנגדה מובאת אלטרנטיבה: האידיאלים האלוקיים. האידיאלים הם פעולה בעולם שמוותרת על דבקות רגשית וחוויות של 'מעבר' וגיוועלד. היא תופסת אותן כבריחה מהעולם שבסופו של דבר גם תחניק את האדם. דווקא הליכה בדרכיו של הקב"ה, עשות חסד צדקה ומשפט בארץ, היא עבודת השם וחיבור אליו.
בלי להיכנס לפרטי פרטים של המאמר (אותו עד היום אני לא באמת מבין) אפשר לקרוא את האמירה "איך הפכנו מרוב אידיאלים/לנורמליים" כביקורת נגד הגישה של האידיאלים. זוהי טענה שבחירה באידאלים כאורח חיים עלולה להזקין ולעייף את האדם מבחינה רוחנית.
בקריאה הלא-מסתברת הזו, פרדס חנה הוא ניסיון התמודדות עם מאמר דעת אלוקים, שנכתב על ידי בוגרי הגל החדש של הישיבות הדתיות-לאומיות, ממש כמו ש'דור' הוא ניסיון לאינטרפרטציה (שלא לומר אלטרנטיבה) חדשה, מסורתית, ל'מאמר הדור'.
