תפקידה של רשות הרבים

כשאתה בגיל ההתבגרות*, אתה לא אוהב מסגרות, נימוסים, התנהגות ראויה או לא ראויה - בכל אלו אתה רוצה למרוד, לנתץ את הכבלים והחוקים.
והרי כל התבניות האלו, המוסכמות, הצביעויות הקטנות - הן גלגלי השיניים של המכונה שמטרטרת סביבנו, הופכת אותנו מבני אדם לתבניות סתמיות על פס הייצור.

אני רוצה עכשיו להירדם באמצע הרחוב, לעלות על הגג ולנגן, לדבר בצורה דוגרית ולא מנומסת. לצעוק כי כואב לי. אני לא ניצב, סטטיסט. שיישרפו כולם, אני אדם!
המרד הקדוש ישמיד את הנימוס הצבוע, את הכללים שלא נתפרו למקרה הפרטי שלי. יהפכו אותי מעוד חלוק אבן פשוט לדמות פרטית, אישיות.

זה סיפור שנורא נעים לספר לעצמך, ויש בו גם גרעין של אמת. אבל בסופו של דבר הוא מרוכז-בעצמו ברמה מביכה. כללי נימוס אינם סרט נע שבא למעוך אותך. נימוס, איפוק, מה עושים או לא עושים ברחוב הם כללים שנגזרים מכך שאתה לא לבד במרחב.

אנחנו, כולנו פוצעים את המרחב בעצם נוכחותנו. אנחנו תמיד משאירים חותם, קול, מראה, מבט. איך שאנחנו מדברים, מתלבשים, מביטים - כולם אופנים בהם ארבע האמות שלנו עושות רושם במרחב.

ההשפעה הזו לא חייבת להיות שלילית. הרבה פעמים היא דווקא חיובית. אבל בהרבה מובנים היא כפויה. כשאני הולך ברחוב ומדבר בקול, כשאני אוכל ב׳חופשיות׳. אפילו כשאני עוזר - יש לזה השלכות על אחרים. השלכות שהם לא יכולים להמנע מהן, והם לא תמיד מרוצים מהן.

במילים אחרות: כשאנחנו עושים מה בראש שלנו (בלי לפגוע באחר, סתם לרקוד ברמזור) - אנחנו כופים את נוכחותנו. לא נלחמים ב"מכונה" אלא באנשים אחרים. לא נלחמים בהחפצה שלנו, אלא מתייחסים לאחרים כחפץ, כניצב בהצגה בה אני הגיבור הראשי.

מה המסקנה מזה? לא safezone וטירלולים דומים: אלה יוצאים מתוך הבנה שנוכחות אנושית פוצעת את המרחב ולכן רוצים לאסור אותה על אנשים מהסוג הלא נכון. אני מדבר, ובכן, על נימוסים. לא כל דבר אומרים או עושים או לובשים בפומבי.

אפשר לדון על הפרטים כמובן, אבל העיקרון יישאר על כנו: הנימוס לא הופך אותך למרובע או לרובוט. הוא יוצר סביבה שמרפדת את החיכוך בין בני האדם. הוא הופך אותך לאדם שמכבד את העובדה שהוא לא יחיד בעולם. שיש עוד אנשים מסביבו עם חיים משלהם שאף פעם הוא לא יוכל לפרוש אותם עד תום.

______
* כלומר ככה אני הייתי, אז מן הסתם כולם, לא?