שני אנשים, שמכירים כבר זמן רב, הולכים ביחד. סתם הליכה של לפנות ערב ממקום-לא-כל-כך חשוב אחד למשנהו. פתאום אחד מועד; אולי התעקמה לו הרגל, אולי פספס את המדרגה, אולי שמע או ראה משהו שפצע אותו מבפנים. על כל פנים - מועד.
השני ממהר לשלוח יד לעזרה ותוך כדי רואה פתאום ניצוץ חשוד. בין הפה לחוטם, בין הכתף לצוואר, אולי בין קצה העין לרקה - משהו אצל השני קרס, משהו נסוג לרגע ומן הפְנים מבליח אור.
הכל בסדר, דוחה החבר את היד המושטת לעזרה. מה אתה בוהה בי ככה. כאילו אתה רואה אותי בפעם הראשונה.
***
יש אנשים כאלו, מסתובבים בינינו. מן החוץ - עור, בשר ועצמות. צרכים, רצונות, חיוכים ודיבורים. אבל מבפנים הם מלאים-גדושים. באור, בחושך, באבנים טובות.
(לפעמים גם, מי יודע, בריבה. גשרים עושים לפעמים דברים מוזרים).
הם הולכים כל היום כאילו כלום והאור דוחק אותם מבפנים. למדו כבר להבריג את השיריון עצם אל עצם, חסימה הרמטית, שלא יבליח שום דבר החוצה, שלא יאיר, שלא יחשיך, שלא יסנוור ויפגע.
אבל הם מועדים לפעמים, הם עושים טעות. לרגע הלוחות הטקטוניים זזים. לרגע מה שממלא את הפנים מזנק החוצה. לרגע.
***
כמו הרבה דברים אחרים בחיים, אין כאן שחור-לבן. יש אנשים מלאים יותר או פחות ויש אנשים ששולטים בעצמם יותר או פחות. ככל שהגעש בפנים יותר עמוק קשה יותר להחזיק את השריון. ייתכן שזה שיודע להחזיק את עצמו חתום עדיף על זה שלא מצליח. אבל זאת רק בתנאי שיש שלשני את מה להתאפק. לא ליפול אף פעם בגלל שאין בך הר געש איננה מעלה גדולה.
***
הטעות, אומר הרב, חושפת לפעמים אם יש באדם אש. כמו טעות פרוידיאנית שמגלה מעמקים של יצרים מודחקים, יש גם טעות רב-אדא-בר-אהבה-ית שמגלה על-מודע. הרים של קדושת אמת שהאדם מלא בהם.
נזכרתי בזה כשקראתי את התיאור של יואב שורק בסוף הכתבה על הרב אמנון:
'"ואולי יש לי גם בעיה" (אומר הרב אמנון) "שאני לא מאוד זהיר, אני לא נוטה לשים רסן למילותיי, הנה לא הזכרתי כאן את אביי ורבא אלא את בטהובן ובאך…".
אבל חוסר הזהירות הזה הוא גם מה שחווים תלמידיו של ברדח בראש פינה.'
האבחנה של יואב על חוסר הזהירות, על האור שנחשף, היא חוויה תמידית אצלי. רב מלא וגדוש, שבכל פעם נחשף אצלו שוב האור הפנימי. אולי הוא גם לא זהיר, אינני יודע. אבל הוא בעיקר עולה על גדותיו עד להתפקע. בכל תנועה לא זהירה המון אור, שפע וגוונים הומים להתפרץ.
***
חשוב לי לומר שמה שבחוץ איננו מסכה. יש אמת פנימית ואמת חיצונית, ושתיהן אמת. הן יכולות לשבת ביחד: מי שיש בו אש, גם כשהיא לא נחשפת היא עדיין אש. הלהט שורה בכל דיבור, לפעמים דווקא דיבור רך. נראה לי שלזה התכוונו חז"ל כשדיברו על כוונת המצוות.
דווקא לכן, מי שיש בו אמת פנימית אולי נכון יותר שיסתיר אותה. לא כדי שמישהו לא ייפגע, אלא כי יש אמת בעצם השתיקה, בצמצום:
"מִן הַעֵבֶר הַשֵּׁנִי רָצִיף שׁוֹמֵם כָּעֵת, רַק דְּמוּת מוּלְךָ,
בֵּין קָרוֹן מֵאִיץ לְמִשְׁנֵהוּ, נִכְסֵית וְנִגְלֵית. הִיא נוֹשֵׂאת יָדָהּ,
נִרְאֵית כְּנִפְרֶדֶת מֵהֶם, אַךְ בְּעֶצֶם פּוֹנָה אֵלֶיךָ, הַתִּרְאֶה?
זֶהוּ צִמְצוּם."
('אז מה', יוצר ממזמן-פעם בביכורים)
***
עכשיו תחשבו על אדם מירושלים. אדם שלם. כלומר: תלמיד חכם. אדם כזה שכנסת ישראל חביבה עליו כאמו והקב"ה כאביו. הוא כל כך מלא וגדוש עד שאין לו שריון בכלל בכלל. כמו שגרוסמן מתאר - ילד ללא עור.
האדם הזה חש כל רגע את הפער בין מה שאמור להיות למה שישנו, וכל גרגר חול לא במקום שורט אותו עמוקות. אז הוא מסתגר כדי לא לשטוף את החוץ בעולם הפנימי שלו, לא להחריב את העולם באור. הוא מודד את עצמו במידות הכי מדודות, בא בחדרי חדרים וגוזר על עצמו שתיקה.
ובכל זה, דבר לא עוזר, כי הכאב פורץ פרץ ודברים נשברים ומה יעשה אדם שכולו כאב.
***
"גדור פרצי בבן פרצי ומחדק לקוט שושן"
השני ממהר לשלוח יד לעזרה ותוך כדי רואה פתאום ניצוץ חשוד. בין הפה לחוטם, בין הכתף לצוואר, אולי בין קצה העין לרקה - משהו אצל השני קרס, משהו נסוג לרגע ומן הפְנים מבליח אור.
הכל בסדר, דוחה החבר את היד המושטת לעזרה. מה אתה בוהה בי ככה. כאילו אתה רואה אותי בפעם הראשונה.
***
יש אנשים כאלו, מסתובבים בינינו. מן החוץ - עור, בשר ועצמות. צרכים, רצונות, חיוכים ודיבורים. אבל מבפנים הם מלאים-גדושים. באור, בחושך, באבנים טובות.
(לפעמים גם, מי יודע, בריבה. גשרים עושים לפעמים דברים מוזרים).
הם הולכים כל היום כאילו כלום והאור דוחק אותם מבפנים. למדו כבר להבריג את השיריון עצם אל עצם, חסימה הרמטית, שלא יבליח שום דבר החוצה, שלא יאיר, שלא יחשיך, שלא יסנוור ויפגע.
אבל הם מועדים לפעמים, הם עושים טעות. לרגע הלוחות הטקטוניים זזים. לרגע מה שממלא את הפנים מזנק החוצה. לרגע.
***
כמו הרבה דברים אחרים בחיים, אין כאן שחור-לבן. יש אנשים מלאים יותר או פחות ויש אנשים ששולטים בעצמם יותר או פחות. ככל שהגעש בפנים יותר עמוק קשה יותר להחזיק את השריון. ייתכן שזה שיודע להחזיק את עצמו חתום עדיף על זה שלא מצליח. אבל זאת רק בתנאי שיש שלשני את מה להתאפק. לא ליפול אף פעם בגלל שאין בך הר געש איננה מעלה גדולה.
***
הטעות, אומר הרב, חושפת לפעמים אם יש באדם אש. כמו טעות פרוידיאנית שמגלה מעמקים של יצרים מודחקים, יש גם טעות רב-אדא-בר-אהבה-ית שמגלה על-מודע. הרים של קדושת אמת שהאדם מלא בהם.
נזכרתי בזה כשקראתי את התיאור של יואב שורק בסוף הכתבה על הרב אמנון:
'"ואולי יש לי גם בעיה" (אומר הרב אמנון) "שאני לא מאוד זהיר, אני לא נוטה לשים רסן למילותיי, הנה לא הזכרתי כאן את אביי ורבא אלא את בטהובן ובאך…".
אבל חוסר הזהירות הזה הוא גם מה שחווים תלמידיו של ברדח בראש פינה.'
האבחנה של יואב על חוסר הזהירות, על האור שנחשף, היא חוויה תמידית אצלי. רב מלא וגדוש, שבכל פעם נחשף אצלו שוב האור הפנימי. אולי הוא גם לא זהיר, אינני יודע. אבל הוא בעיקר עולה על גדותיו עד להתפקע. בכל תנועה לא זהירה המון אור, שפע וגוונים הומים להתפרץ.
***
חשוב לי לומר שמה שבחוץ איננו מסכה. יש אמת פנימית ואמת חיצונית, ושתיהן אמת. הן יכולות לשבת ביחד: מי שיש בו אש, גם כשהיא לא נחשפת היא עדיין אש. הלהט שורה בכל דיבור, לפעמים דווקא דיבור רך. נראה לי שלזה התכוונו חז"ל כשדיברו על כוונת המצוות.
דווקא לכן, מי שיש בו אמת פנימית אולי נכון יותר שיסתיר אותה. לא כדי שמישהו לא ייפגע, אלא כי יש אמת בעצם השתיקה, בצמצום:
"מִן הַעֵבֶר הַשֵּׁנִי רָצִיף שׁוֹמֵם כָּעֵת, רַק דְּמוּת מוּלְךָ,
בֵּין קָרוֹן מֵאִיץ לְמִשְׁנֵהוּ, נִכְסֵית וְנִגְלֵית. הִיא נוֹשֵׂאת יָדָהּ,
נִרְאֵית כְּנִפְרֶדֶת מֵהֶם, אַךְ בְּעֶצֶם פּוֹנָה אֵלֶיךָ, הַתִּרְאֶה?
זֶהוּ צִמְצוּם."
('אז מה', יוצר ממזמן-פעם בביכורים)
***
עכשיו תחשבו על אדם מירושלים. אדם שלם. כלומר: תלמיד חכם. אדם כזה שכנסת ישראל חביבה עליו כאמו והקב"ה כאביו. הוא כל כך מלא וגדוש עד שאין לו שריון בכלל בכלל. כמו שגרוסמן מתאר - ילד ללא עור.
האדם הזה חש כל רגע את הפער בין מה שאמור להיות למה שישנו, וכל גרגר חול לא במקום שורט אותו עמוקות. אז הוא מסתגר כדי לא לשטוף את החוץ בעולם הפנימי שלו, לא להחריב את העולם באור. הוא מודד את עצמו במידות הכי מדודות, בא בחדרי חדרים וגוזר על עצמו שתיקה.
ובכל זה, דבר לא עוזר, כי הכאב פורץ פרץ ודברים נשברים ומה יעשה אדם שכולו כאב.
***
"גדור פרצי בבן פרצי ומחדק לקוט שושן"
