על כבוד עצמי כעניין מוסרי

א. הקונפליקט בין הלכה ומוסר, נתפש בדרך כלל כעימות בין "בין אדם לחבירו" לבין "בין אדם למקום". המוסר היום, בהכללה גסה, שייך רק לתחום של בין אדם לחבירו. בין אדם למקום קיים רק במצוות/הלכה.

מוסר מתאפיין בהזדהות אוטומטית. ברור לי שלא טוב לעשות כך וכך. אני עדיין עלול להכשל בזה, אבל ברור לי שנכשלתי. אם כן, כשאנחנו מזהים באופן אוטומטי בין מוסר לבין "אל תפגע באחר" אנחנו חיים תפישה לפיה רק האחר הוא מושא לפעולה מוסרית.

התפישה הזו שלנו היא פרי התהליך ההומניסטי. כוונתי לתהליך בו אלוהים הורד מתפקיד "מי שמכונן את המוסר", ובמקומו הוצב האדם. אם אלוהים מכונן את המוסר, גם היחסים אתו יכולים להיות חלק מהעולם המוסרי. אם האדם מכונן את המוסר - רק המישור של בין אדם לחברו הוא מישור מוסרי.

רגע - תאמרו - מה יכול להיות מוסרי בבין אדם למקום? יכול להיות שזה חשוב או שזה מצווה, אבל למה מוסרי? התשובה הפשוטה היא שלמוסר לעולם אין הנמקה. למה לא לפגוע באחר? מה לא מוסרי בזה? (נשים את התועלתנות בצד). אין תשובה בזה, זה פשוט ככה. אין בעיה בזה שהתשובה הסופית היא "ככה". המוסר מכונן את עצמו - זה רע כי אנחנו חשים שזה רע.

ב. היעלמותו של המישור של "בין אדם למקום" בתפישה ההומניסטית היא היעלמות מובנת. ייתכן אפילו שיש לי אמפתיה מסוימת אליו, כי האלוהים שנעלמו היו, בעיני, אלוהים אחרים ולא אלוקי ישראל.

אבל ישנו חסרון מוסרי נוסף, עליו אנחנו אפילו לא מדברים, כי כבר שכחנו אותו: בין אדם לעצמו.

מהר"ל אומר שיש יחס בין אדם לחברו ובין אדם למקום. אבל לפני שיש לאדם יחסים, הוא עצמו אדם. לפני שיש מערכת יחסים, יש דמות שמקיימת מערכות יחסים כאלו. המוסר של בין אדם לעצמו הוא מוסר שמכונן - או פוגע - בהיות האדם אדם, או היותו מי, דמות.

ג. כשאנחנו שומעים "תהיה בן אדם" אנחנו מתרגמים אוטומטית את המשפט ל"תהיה בן אדם טוב" ומשם ל"תהיה בן אדם שמתנהג טוב לאנשים אחרים". אבל "תהיה בן אדם טוב" הוא שלב לפני ה"תתייחס לאחרים טוב". עצם היות האדם עצמו אנושי הוא משהו שצריך לעשות נכון. זו אתיקה: מי אתה.

במישור הזה קיימים כמה מושגים אותם כמעט שכחנו: כבוד עצמי; נימוס; בושה; מה נכון או לא נכון לעשות. כשאתה מצטלם עם נשיא ארצות הברית בקבלת פנים רשמית לא פגעת באף אחד אחר. אבל אנחנו מתכווצים במבוכה כי פספסת משהו בהיותך אתה, שכחת שיש לך מעמד עוד לפני השאלה אם פגעת במישהו.

אותו כנ"ל אם אתה משתכר ומקיא ברחוב, מדבר על דברים אינטימיים מול כולם (או מפרסם אותם בספר). לא פגעת באף אחד, אבל כרסמת בהיותך אדם. "בעבור תהיה יראתו על פניכם", אמרו חז"ל, "זו הבושה"

ד. האם כיום אנחנו לא מתביישים? קודם כל, וודאי שכן. רוב האנשים יתפשו עירום כדבר בעייתי מוסרית גם כשאתה לא פוגע באף אחד. כלומר "בין אדם לעצמו" גרעיני קיים אפילו היום.

אבל מעבר למעגל מאד קטן של התנהגויות, כל בושה תיתפס לא כצעד מוסרי אלא כנתון. אני בוכה כשמעליבים אותי ומתבייש כשאני מבזה את עצמי. אבל זה רגש, ואולי אפילו רגש נחות. אנחנו לא רואים במי שמתבייש כמי שהשיג מעלה מוסרית.

ה. שורש למצוות שבין אדם לחברו היא שפיכות דמים, מסביר המהר"ל. שורש למצוות שבין אדם למקום היא עבודה זרה. שורש למצוות שבין אדם לעצמו הוא גילוי עריות. כשאבדנו את הרגישות המוסרית למישור שבין אדם לעצמו, אבדנו את הסלידה האוטומטית מלא תנאף.