על המהות

כ"ב ניסן התשע"ז

נושאים באתר

אני מרכז כאן את סדרת הפוסטים #על_המהות בה ניסיתי לדון, ובכן, על המהות: מה היא נותנת ומה היא תובעת; מדוע יש האוהבים אותה ויש המתעבים אותה. הניסיון הזה לא כולל סקירה תורנית או להבדיל פילוסופית - אינני בקי דיי באף אחד מהם. הוא בעיקר כולל הרהורים שלי בעניין. הערות או הפניות למקורות ישמחו אותי, כמובן.

אקדים ואומר שלא אתעסק בשאלה הראשונית ביותר: "מי אמר שיש מהות"? בין אם היא באה מתוך מטריאליזם מוחלט, ובין אם באה משאלת ה"מי אמר שיש מהות/מי יכול לקבוע מהי מהות". כרגע די לי באמירה שישנו זרם מובחן ביהדות שהוא מהותני.

~~~~~~~

מהי מהות?

בדרך כלל מהות נתפשת כדבר קודם לי ועליון/עמוק ממני, שמגדיר אותי. אם ישנה מהות גברית ונולדתי גבר, הרי שהמהות הזו מגדירה אותי בדרך כלשהי.

עד כמה המהות מגדירה אותי?

התפישה הקיצונית ביותר מבינה את המהות כדבר קשיח לחלוטין. אי אפשר לחרוג מהמהות. אם אני גבר, לעולם אהיה גברי.

סבורני שעצם הדיון על מהות גברית ונשית מורה שהדבר איננו כן. לו מהות הייתה דבר קשיח לגמרי, לא היה טעם לדון בה. אני לא אומר לאבן "היי אבן". אני כן אומר לגבר "היה גבר". כלומר, אני מניח שגבר לפחות *יכול* - גם אם זו בחירה שגויה - להיות לא גבר. ולכן מהות, גם אם היא קשיחה, ניתנת לנטישה או לבגידה.

אז נתקדם שלב נוסף: מהות דומה לכוח המשיכה. אבן בדרך כלל נחה על האדמה. היא יכולה להיזרק באוויר, אבל תשאף תמיד לחזור למטה. גם פרט שנובע ממהות יכול לנטוש אותה, אבל נטישה זו תמיד תהיה זמנית. בסופו של דבר כוח המשיכה של המהות יכריע אותו והוא יחזור להיות כפי שמהותו דורשת ממנו. הדבר דומה למושגים "טבע" ו"מקרה" של המהר"ל. המקרה קורה - אבל הוא לא לאורך זמן.
על פי גישה זו, התרבות יכולה למשך דור או שניים לחנך את הגברים להיות נשיים, אך חינוך כזה הוא מלאכותי ומנוגד למהות. לכן סופו לקרוס.
דבר נוסף שנגזר מתפיסת 'כוח המשיכה' הוא קיומו של קרע: כל עוד לא תתנהג על פי מהותך - תשלם על זה מחיר, אולי אפילו כבד. כלומר המהות איננה רק "מה שמצופה ממך להיות" אלא גם "מה שאתה מותאם להיות". אם תהיה משהו אחר, אתה גורם למערכות שלך לעמוד בלחץ לא סביר ולהיפגע.
משיטה זו - המהות ככוח משיכה - נובעת גישה חינוכית: היותך גבר/אישה *תובעת ממך* סט ספציפי של ערכים, הנגזרים מאותה מהות. מי שאיננו עומד בהם א. הוא "לא באמת" הוא (ובמשתמע: שווה פחות). ב. ישלם על זה מחיר.

מהות בלתי משתנה

גם אם ויתרנו על התפיסה שמהות בלתי ניתנת לשינוי, עדיין התפישה של מהות ככוח משיכה משמרת את אחד הייחודים של מהות: היותה קשיחה. מסגרת יציבה וברורה. אפשר לבגוד בה לכמה זמן, אבל היא תישאר כפי שהיא. ישנה דרך נכונה להיות גבר. זו עובדה שאיננה משתנה.

מכאן אולי נוכל להבין יותר את אחד החלקים המוזרים בוויכוח לגבי מהויות, הוא ההצמדה בין מהות לביולוגיה.
לדוגמה, הפמיניזם מבדל בין מין לבין מגדר. מין הוא עובדה ביולוגית, מגדר - עובדה תרבותית. גבר נולד זכר מבחינה ביולוגית. היותו גבר היא כבר הבניה חברתית.
גם אם אין לי בעיה עקרונית עם הבידול הזה (ספויילר: יש לי) - עדיין צריך לשאול: מה המוטיבציה לעשות אותו?

בעיני, אחת הסיבות בגינה נראה לאנשים כאילו הבידול הזה חשוב היא בגלל הנחת יסוד מובלעת שאם מגדר הוא חברתי ולא ביולוגי - כבר אי אפשר לדבר על מהות. כלומר: אם אישה נולדת אישה, אפשר לטעון שיש מהות נשית. אם אישה מחונכת כאישה - כבר אי אפשר לטעון ככה. במלים פשוטות יותר, קיימת הנחת יסוד מובלעת לפיה *מהות קשורה לטבע*, טבע במובן של ביולוגיה - עצים, צמחים, תאים. אם משהו איננו טבעי - לדוגמה מתחנכים אליו - הוא איננו גם מהותי.

על פניו, מי שהתחיל בצימוד הזה הם דווקא המהותנים. הם טענו שהמהות היא נכונה וקמאית, כי 'טבעי' לגבר להיות כזה וכזה. ממילא באו האנטי-מהותנים וכתנועת נגד הראו (לכאורה) שמה שקראתם מהות, איננו דבר טבעי אלא מלאכותי.

למה נוצר הצימוד בין ביולוגיה למהות? הרי מהות היא דבר רוחני, למה שתתבטא דווקא בטבע?

לטעמי הזיהוי נוצר כי טבע הוא חוקיות קשיחה, קמאית ובלתי משתנה. בתפישה שלנו, מהות מתפקדת באותו האופן. לכן מהותי הוא טבעי ומה שאיננו טבעי הוא גם איננו מהותי.

אם זה הטיעון הוא מעורער, משני צדדי המשוואה.
א. ביולוגיה אי אפשר לשנות? בעידן בו מרצפים גנים, הטענה הזו נשמעת מיושנת. מחר יהיה אפשר לשנות את מין העובר - או רכיבים ספציפיים בתוך המין הביולוגי, בלי לשנות את הרכב הכרומוזומים. אז ביולוגיה יכולה להשתנות או לא?
ב. מן הצד שני - האם הנדסה חברתית אפשרית באמת? האם אנחנו שולטים באמת על המרכיבים התרבותיים? האם אפשר להחליף תרבות כפי שאדם מחליף משקפיים באופטיקנה?
אני לא אומר שהחברה לא משתנה או מאידך שאין מחסומים ביולוגיים בלתי עבירים. אני אומר שהמחשבה שהטבע יציב כמו סלע והתרבות בת עיצוב כמו פלסטלינה - רחוקה מלהיות מדויקת.

לכן לדעתי: *אם* החברה האנושית במשך אלפי שנים, ויחסית בעקביות, בנתה "אופי גברי" ו"אופי נשי", הרי שזו עובדה משמעותית בדיון אודות המהות, לא פחות מהשפעות ביולוגיות של כרומוזום X. מי אמר שמהות שוכנת רק בטבע, בביולוגיה? אולי היא מופיעה גם דרך החברה? גם אם חוקי החברה לא קשיחים כמו ביולוגיה, הם קשיחים דיים כדי לבטא מהות - בטח ובטח אם ניקח בחשבון את אופן העידון השני, וכפי שיבואר בהמשך.

~~~~~~~

כבר בשלב זה, קל להבין איך עלול המושג מהות לעורר התנגדות חזקה.

א. מיטת סדום: ואם המהות לא מתאימה לי? בשלב הזה, לפחות לכאורה, אנחנו מבינים שהמהות מיושמת באופן מרובע ומדויק. היא משרטטת משבצת שלא כולם מתאימים לה, גם אם נולדו גברים.
נניח שנולדתי גבר ונניח שגבריות מצריכה קשיחות. אבל מה לעשות, אני אדם עדין. אין לי מרפקים, אני שונא להתווכח - אז מה עכשיו? להכריח את עצמי להיות קשוח? זה יעשה לי רע. הספרות יודעת לתאר מצוין כמה רע זה להכריח מישהו לחיות בצורה שלא מתאימה לו, רק כי כך כולם צריכים לעשות. ואם לא אכריח את עצמי - אז אני דפוק וסוג ב׳.

ב. הרצון לחרות: מי אתה, או הוא, או המהות בכבודה ועצמה, שיאמרו לי מה נכון להיות? אני אהיה מה שארצה, בלי קשר לשאלה אם מה שאתה מציע מתאים לי. יכול להיות שכן - ועדיין רק אני אבחר את חיי. תודה רבה.
לפי הטיעון הזה המהות מדכאת לא משום שהיא לא מתאימה לי. יכול להיות שמתאים לי להיות גבר, אבל אם אעשה זאת משום שכך תובעת ממני מהותי ולא כי *אני* רוצה, הרי שאני מריונטה, לא אדם.
אלו שני טיעונים שונים. האחד יותר מעשי והשני יותר עקרוני. שניהם רבי משקל.

~~~~~~~

לפני שנים שמעתי על מישהו שפנה במצוקה אל הרב שלו כשגילה שהוא אוהב שירה ואמנות יותר מאשתו. אני לא יודע מה הציק לאותו אדם, אבל מניח שהוא תפש שאשה אמורה להיות אמנותית יותר מהגבר והציקה לו העובדה שבזוגיות שלו היחס הפוך.
זוהי דוגמה קלאסית להתנגשות בין האידיאל שמציבה המהות, מול חייו המעשיים של אדם, נניח גבר רומנטי. אני רוצה להסתכל על השאלה הזו בשלושה סוגי משקפיים, שלושה 'עידונים' של המונח 'מהות'. הם מתייחסים בעיקר לטענה הראשונה שעלתה בחלק הקודם ומעט גם לשניה.

א. עידון ראשון: הגדרה מדויקת יותר.

מהות גברית, מהי? נניח שיש לנו ציור בראש לפיו גברי = מסוקס וכוחני, שלא לומר בהמי. מי אמר שזה התיאור הנכון? כאשר אנחנו מדברים על מושג רוחני (ומהות היא מושג כזה) עלינו להבין דברים בצורה מדויקת ועדינה יותר. אולי תלמיד חכם שסוער במלחמתה של תורה הוא גבר לא פחות? לא בכדי יש בחז"ל הרבה תיאורים שמשווים בין לימוד תורה לבין מלחמה. אמר מי שאמר (דומני אלחנן ניר) שאברך המשי החרדי מאיים על המצ׳ואיסטיות הישראלית בנשיות שלו. אבל מי אמר שזו דווקא נשיות? אולי זהו מופע אחר של גבריות?
עידון כזה של המושגים, לא בא להפשיט את המהות ממהותיותה אלא לדייק אותה. מי אמר שאמנות היא עניין נשי? אם תתעמק תגלה שגבר אמור להיות יותר אמנותי לא פחות מאשתו.

בעקרון, גישה זו בכלל לא באה מתוך הרצון לפתור בעיות. נניח שכל הגברים נהנים להיות מסוקסים, האם מצד האמת לא יהיה נכון לבוא ולתבוע את עידון המושג? ברור שכן.
לכן הגישה הזו תפתור רק חלק מהבעיה הראשונה, של מיטת סדום. יש דברים שהפריעו לך ובעצם לא באמת קשורים למהות הגברית - אותם פתרנו. אבל יש אחרים שמציקים לך והם באמת כן קשורים. להם אין פתרון. אם אפשר באמצעות פלפולים להכניס כל דבר תחת המונח גבריות, ולומר "זו פשוט גבריות מדויקת יותר" - הרי ש"גבריות" היא פיקציה[1].

(אם נדייק יותר, יתכן שאלו הנוקטים בגישה זו מאמינים שכל גבר יכול להיות גברי, ואם יש התנגשויות הרי הן באות מכוח אי הבנה מהי גבריות. כלומר: לו נבין *באמת* מהי גבריות - אין גבר שהיא לא תתאים לו.
בעיני,טיעון זה כשהוא לבדו הנו פונדמנטליסטי מדי, והוא צריך כהשלמה את אופן העידון השלישי)

~~~~~~~

ב. עידון שני: עושר המהות

נניח לרגע שמהות היא צבע. נניח שמהות גברית היא טורקיז. האם גבר הוא פלטה שטוחה וחדגונית בגוון ירוק?
האופן השני של עידון טוען שמהות היא רוחנית ולכן היא עשירה. לא ייתכן שמהות תהיה מבנה מונוליטי שעשוי מתַו אחד בלבד. מהות אמיתית היא עשירה ומורכבת מחלקים שונים - שכולם ביחד מבטאים אותה. תארו לעצמכם ציור בו הגוון הכללי הוא ירוק. עדיין יש בו חלקים כחולים, צהובים ולפעמים גם כתמים אדומים. מהות לפי שיטה זו היא ציור, לא ריבוע אחיד של צבע. כדי לבטא את המכלול הגברי בשלמות, יש צורך גם במוטיבים שאינם קשורים למנעד גבר-אישה, ואפילו למוטיבים הפוכים, נשיים. לכן, לפי שיטה זו - גם בגבריות יש פן נשי. מהות גברית שלמה כוללת גם אותו.

ברגע שאמרנו זאת, ברור שתיתכנה גם ווריאציות שונות. ציורים ירוקים יש מכל מיני סוגים, והדומיננטיות של כל גוון משתנה בין ציור לציור. לכן, מתוך מהות גברית אחת נובעים טיפוסים שונים ומשונים של גברים.
אם נחזור לרגע לטיעון שמהות מתבטאת דרך תרבות ולא רק בגנים, גישת עידון זו תתפוש את הדמויות השונות שלובשת הגבריות במרחבי ההיסטוריה כווריאציות שונות של אותה מהות גברית. כביכול כל חברה בזמן ובמקום מייצרת לה "ציור ירוק" משלה.

חשוב להדגיש: אחרי כל המגוון והכלת שונויות, הגבריות היא הדומיננטית. לא רק בכמות אלא באיכות. אפילו ה'נשיות הגברית' היא קודם כל גברית ואחר כך נשיות. ההקשר שנותן את מלוא הטון הוא גברי, ועל הרקע שלו ישנם גם חלקים נשיים.

לפי שיטה זו נשיב לאדם שאף על פי שגבריות היא פחות אמנותית, בעולם המעשי ישנם שילובים שונים. אצלו, בתחום האמנות ישנה דומיננטיות של הצבע האדום, והצבע הירוק נמצא במישורים אחרים. אצל אשתו במישור האמנותי יש דווקא דומיננטיות של הצבע הירוק ובאופן כללי זה בסדר גמור.
שיטה זו מתוחכמת יותר מהקודמת, ולכאורה יכולה 'לפתור' בעיות רבות יותר. העובדה שיש מהות גברית לא הופכת אותך, כאדם בודד, למוצר על פס ייצור. קיים מנעד של אפשרויות. אדם יכול להיות ציור בווריאציה כזו או בצורה אחרת. כל בחירה מתוך המנעד לגיטימית.

מנגד, אם הולכים עם השיטה הזו עד הסוף, לכאורה היא שוב מעקרת את המונח מהות מהעיקרון המרכזי שלו: היותה של המהות משהו מובחן, בעל הגדרות ומשמעות ייחודיים. אם הולכים עד הסוף עם הטיעון של "גם בגבריות יש נשיות וגם בנשיות יש גבריות" - בסוף כל זה הוא משחק סמנטי ואין מהויות בעולם כלל. [1].

בהערת אגב חשובה: מסיבות שעדיין לא מובנות לי - אם כי יש לי ניחוש למה - שמעתי התנגדות חד משמעית לעידון הזה, מאנשים משכילים ומנוסים שאינם חשודים בדלות וצרות מחשבה,דווקא ביחס לדיכוטומיה של גבר ואישה.

~~~~~~

הרחבה נוספת לגבי העידון השני (תודתי ל@צבי פישמן)

נגד העידון השני עולה הטענה שגם אם נראה עושר בתוך מהות, העושר לא *שייך* אל אותה מהות. אלא, העושר בא מעירוב המהויות. שוב, אם נחזור אל הציור: אמנם בציור עם גוון ירוק יש צבעים נוספים - אך הם אינם באים מהירוק אלא מצבעים אחרים, כלומר ממהויות אחרות. גם אם בנו, כבני אדם, יש מגוון של צבעים, זה רק כיוון שבנו נפגשות מהויות שונות. כל מהות כשלעצמה היא גוון אחד. אין בה עושר, מעבר לווריאציות שונות על אותו נושא. אפשר להיות חסיד כך ואחרת - עדיין בכל מקרה הנושא הוא חסידות.

אני מנסה לטעון שהמצב בו יש בנו ווריאציות שונות (גוונים שונים) לא בהכרח בא ממפגש בין מהויות שונות, אלא מאותה מהות עצמה. כלומר, צבי ואני מסתכלים על אותו מצב - מארג של איכויות שונות - וכל אחד מסביר אותו אחרת. האם הוא בא ממהויות שונות או ממהות אחת.
נראה לי נכון לומר שכל מהות אמיתית, באשר היא רוחנית באמת (וכפי שארחיב על זה מעט) - מסוגלת להצמיח *מתוכה* את שאר הגוונים. כלומר, נדמיין עולם בו אין מהויות אחרות בכלל, עדיין מכוח ההיגיון הפנימי והאופי שלה, היא תצמיח גם את שאר החלקים.

נדגים זאת על ידי מס הכנסה. למס הכנסה (בהפשטה) ישנם שני אגפים, על פי שני הכיוונים שלו. ישנו אגף הגבייה, שתפקידו לאסוף כסף, וישנו אגף שתפקידו לחלק את הכסף חזרה (כמובן שבעולם אמיתי הוא רק מעביר אותו למשרד אוצר וכו', נישאר עם הדגם מפושט יותר). שני האגפים הללו מבחינתי מייצגים שתי מידות שונות, נניח חסד ודין.

כשאני באגף גביה, השאלה שלי היא כיצד לגבות. לא מעניין אותי - מצד עצמי - האם מי שעומד מולי עשיר או עני, מסכן או חי טוב. ישנם חוקים, ישנו סכום כסף כולל שעלי להגיע אליו, וזהו. האגף השני שרוצה לחלק את הכסף בחזרה, כן צריך להסתכל על מי שעומד מולו, כן להתחשב במצב האזרח. לא רק שהוא צריך - זה תפקידו. להחליט איך הכסף יחולק נכון ולמי.

כמובן, יבוא החוק ויאמר: אל תגבה ממי שהוא עני מדי או מסכן מדי. זו עדיין התערבות של הצד השני, של החסד. אותי כאגף גבייה, מצד ההיגיון שלי, לא מעניין החשבון הזה. בהקבלה לטיעון של צבי, כאן החסד והדין מעורבבים לא מצד עצמם אלא מצידנו, מצד החיים האנושיים.

אבל ניקח את זה צעד הלאה. קיימת עקומת לאפר, שטוענת שמגובה מסוים של גביית מס - כמות המס הכוללת שאאסוף תרד ולא תעלה. כי אנשים ישתמטו, יעלימו, יעבידו עסקים לחו"ל, יעבדו פחות וכו'.
או, אם לא אתן מדי פעם לאנשים הנחות או וויתורים על קנסות - הם ישתמטו, הם יתמלאו עוינות. אני צריך מישהו שידע מתי לתת ג'סטות, כדי שהגבייה תמשיך כסדרה.

כאן, *מתוך ההיגיון הפנימי של אגף הגבייה* אני צריך להתחשב בדעתם של אנשים ובמצבם. גם לו אגף החלוקה לא היה שולח לי בכלל תזכירים שעלי להתחשב באזרח, אני עצמי הייתי רוצה להתחשב. יותר מזה - אפילו אם זה לא היה מס הכנסה של דמוקרטיה, שתפקידו לתת כסף חזרה לציבור, גם אם מדובר בדיקטטור שרוכש בכסף הזה וילות וצבא - עדיין, אם יש לו שכל, כדאי לו גם להתחשב. כלומר, מתוך ההיגיון הפנימי של מידת הדין, צומח בו משרד של חסד.
ואחרי כל זה, ברור שהאופי הכללי של משרדי האגף שלי - גם זה שמתחשב במצב הנישום - הוא אופי של לקיחה ודין, לא של התחשבות. גם החסד של הדין, הוא בסופו של דבר חסד שבדין.

טוב, אולי עקומת לאפר היא לא דוגמה ממש טובה ולכן אפשר להקשות על המשל. אבל אגף הגביה באמת איננו מהות רוחנית. המשל הזה רק קריאת כיוון.

כך אני מבין את מאמר חז"ל שהעולם היה יכול להיברא במאמר אחד במקום בעשרה מאמרות. אז מה, היו חסרים עוד תשעה פנים של העולם? אז הוא לא היה יכול להיברא במאמר אחד כי עולם שנברא במאמר אחד או בעשרה מאמרות שונים מאד אחד מהשני. זה בדיוק מה שחז"ל רוצים לומר. היה אפשר לברוא את העולם שלנו במאמר אחד, כיון שמתוך המאמר הזה היו יכולים לצמוח שאר המאמרות. כך גם אפשר להבין את האמירה של חזל על "טוב וישר ד'": "למה הוא טוב - שהוא ישר, למה הוא ישר - שהוא טוב". אין הכוונה לומר ש"צריך את שני הצדדים", כי אז הוא לא טוב *משום* שהוא ישר, אלא רק טוב אבל לא ישר, וזו בעיה. אלא הכוונה היא שטוב כבר כולל בתוכו ישר, אחרת הוא עצמו פגום. ולהיפך.

וכאן אני רוצה לבדל בין שני "רוחניים". האחד הוא הפשטה: מתוך כלל הסוסים בעולם אני מייצר לי אידיאת סוס. הדרך לזה היא לנקות את הפרטים מכל המקרים ובסוף להגיע לאיזה "עקרון". זהו עקרון ריק, מת. לא על רוחניות כזו אומר הרב שכל מעבר מחול לקודש הוא מעבר מאפסות לישות. בתיאור כזה באמת מהות היא חדגונית, רק צבע אחד, ואנחנו לעומתה מגוונים וחיים.
אבל ישנו רוחני שני שאיננו חדגוני כי אם גדוש-גדוש. כל העולמות כולם כנוסים באופי המיוחד שלו. כל פינה בעולם יכול להיגזר מתוכו. זהו מאמר אחד שבו כלולים כל המאמרות. מעבר אליו מחיי המעשה היא מעבר מאפסות לישות.
אז אם הוא כלול מכל הגוונים, למה לי בעצם עוד תשעה מאמרות? ואם העולם הרוחני עצמו חי, למה צריך את חיינו כאן באדמה מתחת?
זו שאלה טובה, אבל רווח אחד גדול כבר הרווחנו: הרוחניות (עוד לפני הפרסונה) חיה ועשירה, לא קפואה ומתה. ומה הלאה? הלאה יש עוד יותר.

~~~~~~~

ג.עידון שלישי: בין רצוי למצוי.

העידון השלישי הוא עידון מעשי: ההכרה בפער בין הרצוי למצוי, וההשלכות של הפער הזה על ההתנהלות המעשית שלנו.

כך לדוגמה, יכול אדם לטעון שאף על פי שבאופן עקרוני, המהות הגברית מעוצבת במאבק (יהיה זה פיזי או מחשבתי) - עדיין בפועל לגביו, לפחות כרגע, מאבק איננו מתאים. אולי כן מתאים לו - אבל קצת. טיעון כזה מכיר בפער בין העיקרון לבין מצבו של אדם כרגע, והוא לא חושב שעל פער כזה ניתן לגשר בין רגע. "המציאות אין לה כנפיים מהירים כאלה אשר לחיזיון".

השיטה הזו תשיב לאדם דלעיל שבאמת גבר אידיאלי אמור פחות להתעסק באמנות, אבל הוא, אוי לאותה כלימה, איננו אידיאלי. יש פער בינו לבין האידיאל וכאדם בוגר עליו להשלים עם הפער לפחות כעובדה שיש לתקן אותה בסבלנות.
אני מאמין שבגישה הזו יש הרבה מן הבגרות והאמת, אבל היא פותחת דיון חדש: היכן נמצא הפער בין הרצוי למצוי?

הגישה הראשונה תופשת שנקודת השבר היא אישית: אצלי, נקודתית, יש פער בין מה שאני אמור להיות לבין מהותי. חשוב לציין שאפשר לטעון כך ועדיין לקבל את הפער הזה ולא לנסות ממחר להפוך את עורי. כל זה, מתוך הבנה שעבודת המידות לוקחת זמן. גם אם החלטתי שמעכשיו אשתנה, השינוי לא יקרה באופן מיידי.
למרות ההבנה שהשינוי לוקח זמן, יש לגישה זו שלוש השלכות חשובות:
מצד העבר: אפשר להצביע על נקודת זמן בעבר בה השינוי קרה. תקופה של 'חטא' בה עשיתי מעשים שהוציאו אותי מהמקום ה'טבעי' שלי.
מצד ההווה: אני אחראי על השינוי ולכן ממילא כל עוד לא חזרתי, אני חש אשמה. שהרי אני הוא שפגמתי מעשי וקלקלתי פרנסתי.
מצד העתיד: השינוי יקרה בטווח הנראה לעין - יהיה זה שנה או עשור. אם אני הוא שסטיתי ממהותי, הרי שבידי לחזור אליה, לא כן?
למותר לציין את הקשיים שעולים על פי דרך הזו: האם באמת אפשר להצביע על נקודת שבר כזו אצל כל אחד? האם שינוי אפשרי בטווח נראה לעין? האם כל זה באמת באשמתי?

דרך שניה מניחה את נקודת השבר בקוסמוס: קרה שבר כלל עולמי, קדמון או חדש, שעיוות את מבנה העולם. השבר הזה השפיע גם עלי, ואני רחוק ממהותי. לכן אל לי לחפש מעשים שלי שגרמו לשבר ואין לי גם עניין להרגיש אשם.
בהסבר כזה, המהות הופכת ממשהו נוכח שאמור לנווט את חיי, לגן עדן אבוד, או לשאיפה אוטופית 'להביא לימות המשיח'. כשיתוקן העולם, גם הפגם הזה יתוקן. זו מהות מסוג אחר לגמרי. היא לא משפיעה על חיי, היא לא אבטיפוס לחיים או פס ייצור שבו מחנכים מייצרים תלמידים.
גישה כזו לא הופכת את המהות לאמירה חסרת משמעות לחלוטין. השאיפה העתידית כן מדריכה אותי כהשראה וכחזון. אבל אין בה משהו קונקרטי יותר. אני מתפלל לביאת המשיח ומשתדל לכוון את רגלי לשם. אבל השאיפה המעשית שלי איננה ממש ל"מלאה הארץ דיעה את ד'" וכדומה. זה רחוק ממני מדי. לא כמותית אלא איכותית.

דרך שלישית מניחה את השבר באמצע. לא מעשיי הפרטיים גרמו וגם לא אירוע קמאי שאיננו קשור בפועל לאנושות. השבר הוא תרבותי: האנושות גרמה אותו לעצמה, על ידי הפנמת תפישות והנחות יסוד שיצרו תשתית מחשבתית ורגשית שונה. שינוי כזה קורה על פני עשרות ומאות שנים. פילוסופיה, אמנות וחינוך החדירו באנושות תפישות ששינו את אורח חייה. תפישות אלו הפכו לכל כך מובנות מאליהן עד שהן "שקופות", טבעיות לנו. מתוך השינוי התרבותי הזה באה הזרות של האדם למה שהוא אמור להיות, הפער בינו לבין מהותו.
במצב ביניים כזה אין טעם להתבוסס ברגשות אשמה ולדון האם אני שווה יותר או פחות. מנגד, יש בהחלט ענין לחפש את מקור השינוי. אבל הוא לא יימצא בביוגרפיה הפרטית שלי אלא בהיסטוריה התרבותית והמחשבתית. השבר קרה בהיסטוריה הממשית, אפשר לחפש אותו בעבר וללמוד ממנו איך ניתן לתקן אותו.

(כאן מוסיף אני, כתלמיד הרב קוק: אם שבר תרבותי קרה צריך גם להבין למה. מה המוטיבציה שגרמה לו, כלומר איזה כוח דחף לשינוי, כוח שאם לא ימצא מענה מתוקן, לא יניח לנו לחזור לטבענו)

לגבי יכולת השינוי - על פי הסבר זה המצב מורכב. ברגע שהשבר הוא תרבותי ולא אישי, אין טעם לחשוב שאני יכול לשנות את התנהגותי בין רגע. גם אם אני חושב שגבר אמור להראות בצורה א' - אם כל הסביבה שלי מצפה ממני להתנהג ב', אני לא באמת יכול להתגבר על הצפייה הזו. אני יכול להזיז אותה קצת. אולי. אבל לנסות היום, או מחר, או עוד חמש שנים, להתנהג כפי שאני מאמין שהיא הדרך הנכונה זהו ניסיון מסוכן. אני בעיקר עלול לשבור את עצמי כי א' פשוט זר לי, גם אם אני מספר לעצמי שלא. אפילו במקרה הנדיר שא' באמת לא זר לי - החיכוך ואי ההבנה מהסביבה יהיו גדולים מדי.

כפי שהנפש האישית לא משתנה תוך שנה גם התרבות לא משתנה כל כך מהר. אלא שאצלה תהליכים ארוכים בהרבה. אם נרצה לדייק יותר: חברה כן משתנה - אבל בדרך כלל בכיוון קיים. כשרכבת נוסעת, היא משנה כל הזמן את מיקומה. אבל לשנות את *כיוונה* הוא עסק מסובך בהרבה. אם תנסה לעצור אותה לבד - פשוט תידרס. אם תארגן כוח מספיק חזק לדחוף אותה, לא תצליח להחזיר אותה לאחור אלא תגרום לתאונה איומה. אז תרבות היא לא בדיוק רכבת, והאופן האמתי של שינוי הוא, מן הסתם, מורכב בהרבה, אבל העיקרון הבסיסי נשאר. רוצה לשנות שינוי תרבותי? לאט ובחכמה.

אז האם אין מה לעשות? וודאי שיש. השבר איננו מחוץ לטווח ידך. לא תפתור את כולו ואפילו את חלקו, אבל תוכל לתת יד במאמץ. יידרש יותר ממאמץ קצר ומשותף של כולנו כדי "לגול את האבן מפי הבאר". אפשר לשנות את הכיוון את גלגלי התרבות, אבל ממש לאט. סבלנות היא מלת המפתח כאן.

~~~~~~~

מה נותנת לנו מהות?

לאחר שלושת העידונים עולה שוב בעוצמה השאלה "מה נותנת לנו המהות". כל עוד הבנו מהות כ"כוח משיכה", היה ברור למה לקרוא לה מהות. יש אמת עליונה שמכתיבה את חיינו. אמת שבאה ממקום גבוה ואמיתי יותר. אם נבגוד בה, נפגע כי נבגוד בעצמנו. עד כאן טוב ויפה.
אבל מהרגע שהתחלנו לעדן את המונח, עולה השאלה - למה בכלל לומר ׳מהות׳?

רק לשם הדוגמה: בהתחלה אמרנו שמי שלא נענה למהותו נפגע. בעידון השלישי טענו שלעתים דווקא מי שינסה לחיות לאור המהות שלו ייפגע. אז אם מהות איננה סט הדרכות מעשי, אלא פשוט שאיפה לאיזשהו עתיד נכון יותר, לא צריך לקרוא לה מהות. אפשר לומר "כך נכון לעשות". במלים אחרות - מה ההבדל בין לומר "המהות שלך היא גברית" לבין לומר "אתה צריך להיות גברי", או אפילו "המצב השלם של האנושות הוא שהגברים יהיו גבריים"?
אני סבור שגם אחרי שלושת העידונים יש משהו מיוחד בטיעון המהותי. כדי להבחין בייחוד הזה, נתבונן בטיעון נוסף, דומה-אבל-שונה: פריווילגיה.
הפריווילג הוא אדם שלא חווה קיפוח, ומשום כך לא יכול לדון לגביו. אם אתה אדם לבן, מעולם לא גדלת בשכונת עוני של שחורים ולא ספגת גזענות, אי אמון ביכולתך, עלבונות ועוד - אתה לא באמת מכיר מהו קיפוח וממילא לא יכול לטעון לגביו.
בגרסה החריפה של הטיעון הפריווילגי, אם נולדת לבן, גם אם תלמד כל חייך על קיפוח שחורים לא תהיה זכאי לחלוק על שחור שטוען שחווה קיפוח. למעשה, אפילו אם תאבק נגד גזענות, עדיין תהיה פריווילג, ולכן לא אמין.

לא אכפת לי אם הטיעון עצמו הגיוני או טיפשי, אלא להשוות בינו לבין מהות. מצד אחד, בדומה למהות, פריווילגיות היא בלתי ניתנת לשינוי. נולדת לבן? אתה פריווילג, תעשה מה שתעשה. מצד שני השוני בולט גם הוא: כשאני עושה משהו כי אני פריווילג, אני כפוי לעמדתי בשל ההיסטוריה שלי. הדטרמניזם של הביוגרפיה שלי כופה את עצמו עלי. ומה היא הביוגרפיה שלי? תאונה אילמת. כוח עיוור.
לעומתו, גם אם המהות כופה עלי משהו, היא גם מעניקה דבר בתמורה: הקשר, תוכן. להיות גברי הוא מעשה נכון, *משום* שיש אי שם, במובן עמוק ורוחני, מהות ששמה גבריות. כשאתה נענה לה, אתה מקבל את הערך של מעשיך מהקשר רחב יותר.

שנית, ההקשר הזה מעניק למעשיך פשר שלם וגדול יותר *באופן של שייכות*. מהו אופן של שייכות? גם כאן נחדד ביחס לאתוס מוסרי אחר. הבה נחשוב על מקור למוסר דוגמת הצו הקטיגורי של קאנט. מוסר מבוסס השכלה. כשאני נענה לאתוס מוסרי-לוגי כזה אני עושה דבר נכון, אבל זוהי היענות למשהו חיצוני לי. הוא בהחלט מוסיף לאישיות שלי, אבל ההקשר לא נובע מתוכי. הוא קומה שנבנית מעלי.
לעומתו, להיענות למהות שלי היא היענות של שייכות. אני חלק אינטגרלי של הדבר אליו אני נענה.

מהות וטבע (סיבוב שני)

מכאן נגיע לאופי הכפול של המושג "טבעי" במילון שלנו.
מצד אחד טבעי הוא מה שייך יותר לטבע, במובן של "החברה להגנת הטבע" - עצים, פרפרים, חיות. ההפך של טבע כזה הוא התעשייה.
מצד שני, טבעי הוא גם "מה שמתאים לי", תואם, הולם, אותנטי. ההפך של "טבע" כזה הוא "מלאכותי": החיוך שלך מאד מלאכותי.
דוגמה להבדל בין שני המובנים: "מאד טבעי לי להיות מתכנת" הוא משפט שנשמע הגיוני במשמעות השניה, פחות הגיוני במשמעות הראשונה.

אבל אני לא בא לומר שאלו שתי משמעויות שונות שבמקרה נפלו על אותו ערך במילון - להפך. הטיעון המובלע של המונח הוא שהטבעי (מהסוג השני) מתאים לי *כי* הוא טבעי מהסוג הראשון. הוא נכון כי הוא בא מהטבע. כלומר מובלעת בו הנחה שמה שבא מהטבע נכון יותר. הקרבה לטבע היא קריטריון לאמת. רוסו, אם תרצו.

האבחנה הזו מאירה על הייחוד שבמהות. מה שמהות מעניקה היא הוודאות שמעשינו הרמוניים למערכות קודמות לנו. טבע מתקשר יפה לתיאור הזה, כיוון שמחד, חוקי הטבע אינם בידינו. גם הם מערכות שקודמות לנו. אבל מאידך, אלו אינן מערכות אטומות, לפחות ברמת התוצאה. הן מצמיחות חיים ויופי במגוון אדיר.
נכון, יש בטבע גם ריקבון ומוות. יש בו מלחמת חיים אכזרית, עדיין הטבע (במובן הראשון שלו) מבטא מבחינתנו חיים. אם כן מהות היא טבעית במובן שההיענות לה היא היענות להרמוניה עם חיים רחבים. המשמעות הזו נכונה ונותרת גם אחרי שלושת העידונים.

(כאן משתלב התיאור של @Yahel Gamliel, לפיו המהות יכולה להיות גם "שלמות, הוצאה מכח אל הפועל, מימוש הפוטנציאל או כהבשלה". לפי הבנה זו, גם מהות זו נעלמה בתאונה קוסמית, וודאי על פי העידונים האחרים - גם אם מעולם לא היית כזה, צריך וכדאי שתחתור לשוב אליה, והצורך הזה הוא אימננטי, לא חיצוני)

~~~~~~~

הרצון לחירות, הרצון במשמעות

שלושת העידונים לא יעזרו לנו מול טיעון ב', הלא הוא הרצון לחירות. אפילו העידון השני, עושר המהות, שמתאר את המהות כמרחב ולא כמסגרת קשיחה, עדיין מגביל את מרחב הבחירה שלך. אתה יכול להיות ציור ירוק כזה או אחר, עם מוטיב אדום קטן או גדול, ועדיין, בסוף, אתה חייב להיות רק ציור ירוק. אז שחררו עבורנו את הרצועה מעט, עדיין אנחנו כלואים.

כתגובה לטיעון כללי כנגד הדת והאמונה לפיו הן מונעות מאיתנו חופש - נהוג להשיב שההגבלות הללו מצילות אותנו מהגבלה חריפה יותר. לדוגמה - שעבוד ליצרים שלי; "עבדי זמן עבדי עבדים הם - עבד ד' הוא לבד חופשי". זו תשובה טובה, אבל בעיני בלי לצלול לעומקה ולהציע ווריאציה מעט שונה - יהיה חסר בה משהו.

אני חושב שאחת האמירות שעולות מ"עבד השם הוא לבד חופשי" היא ההכרה שאין לך אפשרות שלא לבחור. גם אי בחירה היא בחירה.
בחירה באיזה מובן? במובן שגם ריק הוא סוג של מרחב, שיש בו יתרונות וחסרונות. כשאני מחנך על פי שטאנץ כלשהו, החניך עלול להיפגע מהפינות החדות של אותו שטאנץ. אבל כשאני מחנך אותו ללא שטאנץ יהיו מחונכים (אולי אחרים) שייפגעו מכך שאין להם הכוונה, שאין להם מסילה לנוע בה, ואולי אפילו לבעוט בה. אנחנו מדמיינים לנו עולם אידיאלי בו אף אחד לא יחנך את השני, כי כולם ידעו את השם. זו שאיפה אוטופית נחמדה, אבל בפועל לא כולנו במדרגה כזו. כשאנחנו מייצרים עולם של ואקום אנחנו כמחנכים עושים עוול לא פחות מאם נייצר עולם עם תווי מתאר של נכון ולא נכון.

ויש יותר מזה.
החופש המוחלט הוא חלקיק הנתון בוואקום אין סופי. אין גופים אחרים שמפעילים עליו כוחות כבידה, חשמל או מגנטיות. נחרוג מהמשל הפיזיקלי רק בזה שנניח שלאותו חלקיק היכולת לנוע לכל כיוון כפי שירצה. אז יש לו חופש מוחלט. האם די לו בזה? הוא יכול לנוע לאן שירצה, אבל מה יוצא לו מזה?
דרויאנוב מביא בדיחה לפיה משכיל הכפר פוגש את משכיל העיר ושואל אותו בהתלהבות: "איך ציינתם את יום כיפור"? משכיל העיר תמה: "איך מציינים את יום כיפור"? עונה משכיל הכפר "אנחנו חגגנו כל הלילה! שתינו יין! אכלנו חזיר!". משיב לו משכיל העיר בזלזול: "מבחינתנו יום כיפור הוא יום רגיל; כותבים, קוראים, עובדים".

בעולמו של משכיל הכפר יש עדיין מסילה, אלא שהוא בועט בה. המסילה עדיין מעניקה לו פשר, ולו מצד המרד בה. אצל משכיל העיר המסילה כבר איננה קיימת. ישנו חופש מוחלט. אלא שיחד אתו בא גם חוסר המשמעות. אם אני יכול לנוע לכל כיוון, אבל המרחב הוא ריק ואחיד, מה הטעם ביכולת לנוע? הבחירה שלי חופשית אך חסרת משמעות.

במלים אחרות: ההקשר מגביל את החופש שלי. אם יש גוף לידי אני חייב לפחות להתחשב בכבידה שהוא מפעיל עלי. אבל - בוודאי במקרה בו ההקשר גדול ממני - הוא גם יכול להעניק לי משמעות.
אם ישנה מהות גברית, הרי שלבחירות שלי בתוך עובדת היותי גבר, יש משמעות רחבה ממני. אני שותף למיתוס, לרוחניות, ששמה גבריות. ללא המשמעות הרחבה הזו, חיי יהיו דלים בהרבה.
נכון, קיימות שיטות שטוענות שהאדם בחופשו המוחלט יכול לכונן לעצמו גם משמעות. בעיני הניסיון הזה כושל מראש. כשאני מביט בכנות על חיי אני יודע שחופשי זה גם לגמרי לבד - והלבד שלי פשוט איננו מספק אותי. מהותית, מה נתנו לי הניסיונות האלו? הצלחה חומרית, שירי יאוש והצהרות שאנחנו קטנים, וזה דווקא פסדר.

מהות רוחנית, גבוהה, מעניקה לחיי הקשר בו הבחירה שלי, החופשית והיצירתית, בעלת משמעות ותוקף.
מהות כזו יכולה להתבטא הן בחוקי הטבע והן בתרבות. אותו מיתוס קמאי ושורשי הולך ומבטא את עצמו בעולם בכל המישורים, גם במערכות החברתיות. כשאני מתבונן בהיסטוריה אני לא רואה רק כוחות עיוורים של אלימות, של שימור כוחן של קבוצות אינטרסנטיות. אני רואה משהו גדול שהוא ההקשר הרחב, התפאורה על במה בה כולנו משחקים משחק מלא במשמעות.
האם אין עוול? האם הכל מושלם? ברור שלא. השאלה היא מה הנחת היסוד שלך: חשדנות של ההיסטוריה כולה או עין טובה עליה, ואמון עקרוני בה.

~~~~~~~

אפילוג

רק אחרי כל מה שדברנו, ניתן לגשת אל השלב הבא ואל קושיות מסוג שלישי. לא קושיות עקרונית על מהות כקונספט אלא קושיות קונקרטיות על מהות נקודתית: גם אם אין לי בעיה עקרונית עם המהות, אתה מתאר את המהות שאני כביכול שייך אליה, כדבר נחות ובזוי; המהות הנשית מאוסה משום שהיא מתארת את האישה כאדם שבמהותו הוא רדוד ומושפל.

על טענות אלו, הנפיצות בהרבה, אני חושב שאין טעם לדון כרגע בפומבי. עוד חזון למועד.

~~~~~~~

נספח: ובכל זאת, ביולוגיה.

בסרט זוטופיה מתואר עולם ללא בני אדם, בו גרים בשלווה אוכלי עשב יחד עם טורפים - שהפכו מזמן לצמחוניים. האמירה הכללית של הסרט היא שטורפים יכולים להשתנות. בעצם, כולנו יכולים להשתנות, אין משהו בטבע של מישהו שהופך אותו לטורף, ישנן רק הבחירות שנבחר.
זו תפיסה נפוצה, שמניחה דיכוטומיה גמורה בין חומר לרוח. הרוח מתגברת על החומר ומאיינת את השפעותיו ומשמעותו. הטכנולוגיה היא האתוס שלנו: ייבשנו ביצות, סללנו כבישים, יצאנו מכדור הארץ.
אבל האם לא פספסנו משהו בזה? אם נולדתי טורף, גם אם נניח מעשית אני צמחוני - האם הדרך שעברתי מאכילת בשר אל הצמחונות לא עושה אותי שונה מאוכל עשב? יותר מזה - האם היותי טורף לא בוערת בי עדיין, ניב וטופר, שריר ועצם?

לעתים הקישור בין מהות לביולוגיה בא בשביל המהות, למצוא לה הצדקה או בסיס מוצק. התנועה כאן היא הפוכה: לגאול את כבודה האבוד של הביולוגיה. אולי זנחנו מהר מדי את הטבע כאחד ממכונני הזהות שלנו. אולי נחפזנו לחשוב שאם יש לנו טכנולוגיה עשירה כל כך שיכולה לטפל בפני השטח של החיים שלנו, הרי שגם את התהומות שינינו.
תהומות, לא רק במובן של מהות, שהיא עמוקה מהטבע. הבה נניח שמהות יכולה להביע את עצמה בצינורות אחרים ולא דרך הטבע. עדיין: גם הטבע יכול להיות בעל עומקים, הוא עדיין משפיע על קיומנו. אולי הטבע איננו משתנה כל כך מהר, גם אם הצלחנו לאלף את השפעותיו. ואולי אני לא יכול לשלוט עליו - אבל יש לי הרבה מה ללמוד גם במה שאין לי שליטה בו.

נכון, היהדות עצמה מדריכה לשחרור מהביולוגיה, מהיצרים. היא קוראת לשליטה עצמית. עם זאת, כדברי הקלישאה, היהדות מכווינה את הטבע ולא מוחקת אותו. לאמור, גם אחרי שהשתחררתי מהטבע כמנהל אותי, הוא עדיין קיים ותקיף. העובדה שבממוצע גבר יותר חזק מאישה - גם בחיים כמו שלנו, בהם מלחמה פיזית כבר איננה כל כך דומיננטית; העובדה שגבר איננו מוליד - גם בעולם של הפריה מלאכותית - הן עובדות ששורות על החיים שלנו. גם אם הטכנולוגיה מגשרת על פערים, in a way, היא לא מוחקת את נקודות המוצא.

________
[1] אני רוצה להסתייג כאן מההסתייגות הזו.
העובדה שאי אפשר לתת למשהו גבולות או הגדרות מדויקות איננה אומרת שהוא לא קיים או רלוונטי. הוא לא רלוונטי במישור של טענות והגדרות,זה נכון. אבל החיים לא נמצאים רק שם. אני יודע שיש אנשים שטענות כאלו גורמות להם למרוט שערות בייאוש או לנחור בבוז. עדיין, אני לשיטתי.

הבעיה עם היכולת להכניס כל דבר לכל מונח איננה בעיה עקרונית אלא הגדרתית. בהחלט ייתכן שמהות לעתים תכלול תכונה מסוימת ולעתים לא. העובדה שאי אפשר לתת עקרון מוחלט היא לא באמת בעיה (ייתכן שלהפך).
חשוב לציין שברגע שזנחנו את הכללים אנחנו נאלצים לפנות למקור סמכות אחר. אדם, או מסורת, הם אלו שישפטו מתי תכונה א' חורגת מהמהות ומתי היא כלולה בתוכה. זו מסורת, מעין שימוש תלמידי חכמים, לא כלל חתוך וברור. וזו, ייתכן, הסיבה לטענה לפיה אם אין הגדרה זה חסר משמעות: הרצון לכלל אובייקטיבי הוא הרצון לחירות מסמכות של מישהו אחר.

Loading