@עוזיה העיר לפני שנים שאנשים כמעט לא משנים את דעתם בגלל וויכוחים. מה שגורם להם לשנות את דעתם הוא חיכוך מתמשך עם חברה של אנשים שחושבת אחרת.
מי שתופס את העובדה הזו כחולשה אנושית מניח בעצם שרק המושגים וההגדרות הן עניין רציני. כל שאר חלקי האדם הם הטיות חסרות משמעות. אבל האמת הפוכה: אפשר לעשות הרבה סלטות לגבי תכנים חתוכים. לעומת זאת, בני האדם וחייהם קיימים במישור עמוק ואקטואלי בהרבה: אני לא פוגש את הטיעונים של האדם אלא אותו עצמו. את זה קשה הרבה יותר "למרוח".
כשריה"ל עומד מול השירים הערביים בעלי המקצב הקבוע, הוא טוען שכוחה של העברית נובע מהתנהגות הפוכה מהמקצב: היא מפרידה בין שתי תנועות על ידי עיצור. היא מעדיפה תנועות ארוכות במקום קצרות.
במחשבה ראשונה העצירה והתנועה הארוכה הן שתי קצוות הפוכים. אבל במבט שני הן דווקא משלימות. גם העצירה וגם תנועה ארוכה מחייבות את האדם לשהות בכל הברה ולא לרוץ אל הפאנץ׳, אל התוכן.
השהייה הזו היא בעצם הקשבה למה שמתחולל בין השורות. במקום וויכוח על התוכן, השהייה מאפשרת לחיות עם האנשים ולהקשיב למה שמעבר למלים שלהם.
לכן טוען ריה"ל שדווקא את העברית יכולים לקרוא הרבה אנשים יחד. המקצב הקבוע של השיר הערבי - תנועה ויתד, שתי תנועות ויתד - הוא כמו הלמות הצעדים הצבאית. הוא מאחד ברגע הראשון אבל בטווח הארוך מעורר כוח ופילוג. דווקא ההאזנה, השהות ב ולא הריצה אל, הן אלו שמאפשרות לנו להבין וליצור הרמוניה.
"ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והלא דברים קל וחומר: מה מי שהוא שומע מפי הקב"ה ומדבר ברוח הקדש ...על אחת כמה וכמה הדיוט הלומד מן ההדיוט"
מי שתופס את העובדה הזו כחולשה אנושית מניח בעצם שרק המושגים וההגדרות הן עניין רציני. כל שאר חלקי האדם הם הטיות חסרות משמעות. אבל האמת הפוכה: אפשר לעשות הרבה סלטות לגבי תכנים חתוכים. לעומת זאת, בני האדם וחייהם קיימים במישור עמוק ואקטואלי בהרבה: אני לא פוגש את הטיעונים של האדם אלא אותו עצמו. את זה קשה הרבה יותר "למרוח".
כשריה"ל עומד מול השירים הערביים בעלי המקצב הקבוע, הוא טוען שכוחה של העברית נובע מהתנהגות הפוכה מהמקצב: היא מפרידה בין שתי תנועות על ידי עיצור. היא מעדיפה תנועות ארוכות במקום קצרות.
במחשבה ראשונה העצירה והתנועה הארוכה הן שתי קצוות הפוכים. אבל במבט שני הן דווקא משלימות. גם העצירה וגם תנועה ארוכה מחייבות את האדם לשהות בכל הברה ולא לרוץ אל הפאנץ׳, אל התוכן.
השהייה הזו היא בעצם הקשבה למה שמתחולל בין השורות. במקום וויכוח על התוכן, השהייה מאפשרת לחיות עם האנשים ולהקשיב למה שמעבר למלים שלהם.
לכן טוען ריה"ל שדווקא את העברית יכולים לקרוא הרבה אנשים יחד. המקצב הקבוע של השיר הערבי - תנועה ויתד, שתי תנועות ויתד - הוא כמו הלמות הצעדים הצבאית. הוא מאחד ברגע הראשון אבל בטווח הארוך מעורר כוח ופילוג. דווקא ההאזנה, השהות ב ולא הריצה אל, הן אלו שמאפשרות לנו להבין וליצור הרמוניה.
"ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והלא דברים קל וחומר: מה מי שהוא שומע מפי הקב"ה ומדבר ברוח הקדש ...על אחת כמה וכמה הדיוט הלומד מן ההדיוט"