ברשותכם, אני חוזר לדיון על המאמר שלי לגבי קהילתנות מול ממלכתיות ולביקורת שהושמעה עליה:
הביקורת שהושמעה הכי הרבה (וקצת הופתעתי ממנה) היא מעשית - שהדגם שאני מציע לא נכון פרגמטית. הופתעתי, כי לא ניסיתי במאמר לסרטט כיוון *מעשי*, אלא להבין מה ההשלכות של הלך רוח אחד ושל המנוגד לו. אולי מה שגרם לביקורת היתה העובדה שהבאתי את כשרות צוהר כדוגמה, אז הובן מזה שבאתי לפסוק הלכה. ואולי באופן כללי קוצר המאמר גרם להבין כך.
לכן יותר משהביקורת הזו משמעותית בעיני על עצם התוכן, היא מעוררת מחשבה על זה שאני לא מצליח להיות מספיק בהיר לגבי מה אני טוען.
מכל מקום, הביקורת המשמעותית יותר בעיני התעמתה עם הטענה שלי לפיה בגישה הקהילתנית קיים ויתור וייאוש מתיקון של מקומות נמוכים באדם -לדוגמה כלכלה, פוליטיקה וממשל. אלה יישארו הכרח אשר לא יגונה ולא ישובח.
כנגד זה, טענה הביקורת (ובצדק מסויים בעיני) שגם אני מוותר ומתייאש ממשהו - מהיכולת של האדם לבחור בעצמו בטוב. הרי אני טענתי שהגישה הוולנטרית לא עובדת משום שאדם צריך גם כפיה, לא רק בחירה. אמנם, כפיה מעודנת כגון חינוך, אבל עדיין כפיה. לכן תרבות בלי מימון מאורגן עלולה להוביל לוולגריזציה - כי ללא "דמות אב" סמכותית האדם יישאר תקוע במחוזות הנמוכים שלו.
אם כך, יוצא שגם גישה זו מתייאשת - מהיכולת של האדם לבחור בעצמו בטוב, להתעדן. הוא חייב מישהו מלמעלה שינחית עליו שצריך "תוכן איכות", כדי ללמוד שיש דברים מעודנים יותר מפיצה וקולה. אז מה אני מלין על הצד השני שבשם הסתכלות פרגמטית הוא לא מאמין שאפשר לתקן, כשאני נוקט את אותה העמדה?
אני מציף את הנקודה הזו, ראשית כי היא שאלה טובה, וגם אם יש לי עליה תשובה, היא חלקית ולא מגובשת. השאלה חזקה יותר מן התשובה, וצריך להיות כנים בדיון.
שנית, הודאה חלקית: אני נלחם נגד מתן חרות גדול (דמוקרטיזציה וכו') לא כי אני נגד חופש באופן כללי. התהליך שהאנושות עוברת בו בני אדם הופכים יותר ויותר חופשיים הוא מבורך בעיני. האור יותר גדול בו מהצל. הסיבה שאני נלחם היא כי בזירה התרבותית הציבורית, רק לחירות יש מקום. חינוך וכפייה הם פרסונה נאן גרטה. אין לנו כלים להסביר למה לא תמיד חופש הוא דבר טוב לכן, כיון שאני לעומתן, אני מנסה להדגיש את הצד השני.
ולבסוף, אני חושב שיש משהו לכתחילי בזה ש"יש שמיים מעלי", שיש לאדם משהו גבוה ממנו. כך האדם מתפתח, אולי קטגורית. איך אומרים אצלנו בתכנות? זה לא באג אלא פיצ'ר.
גם כשלא ילמדו איש את רעהו, עדיין יש את הקב"ה מעלינו. המימד המוחלט של למעלה-למטה תמיד יישאר. לכן זה לא וויתור פרגמטי אלא אמירה עקרונית. חלק מההתפתחות של האדם היא על ידי המכאוב שבקניית הדעת - מכאוב שבא מזה שיש דברים גדולים ממני שאני צריך ללמוד להפתח אליהם. לא הכל מתחיל ונגמר בי.
