סיטואציית בני הערובה, או למה באמת אין פתרון לעזה

[אמל"ק: באמת אין פתרון לעזה, אבל זו לא גזירת גורל, אלא פועל נובע מהתפישה התרבותית הישראלית, וזה לא עניין של ימין ושמאל]

אם היינו שואלים ישראלי לפני חמש עשרה שנה האם יש תסריט סביר בו אלפי ישראלים נמצאים במקלטים ומדינת ישראל כתגובה לא עושה כלום, אני מנחש שבלי קשר לימין ושמאל התשובה היתה לא. מנגד, המיינסטרים הישראלי היום טוען שלא רק שזה סביר, אלא שאין אלטרנטיבה. עזה תמשיך לאחוז ביכולת להריץ את רוב מדינת ישראל למקלטים, ואין מה לעשות.

יש אנשים שעבורם הפער הזה בין לפני חמש עשרה שנה לבין היום, הוא אינדיקציה שכולם ממש טועים. אני סבור שהוא מורה שכולם ממש צודקים. כלומר שהמחשבות של "נשטח את עזה", "נכבוש אותה מחדש ונעודד הגירה", "נעשה סיכולים ממוקדים עד שראשי החמאס ייכנעו" הן פנטזיה. אבל לא משום שפרקטית זה בהכרח לא יעבוד, אלא משום שתרבותית אנחנו לא מוכנים להשלכות שלהם.

א. מה האלטרנטיבה?

הימין הניצי מציע שלוש אלטרנטיבות למצב הנוכחי.
1. כיבוש מחדש: לכבוש את עזה. למוטט את שלטון החמאס, להשליט שם משטר צבאי. מה נעשה משם הלאה? עידוד הגירה, הצהרת נאמנות, וואטאבר. אנחנו שם כדי להישאר.

2. "הסרת הכפפות": לא נכבוש את עזה, אבל נכתוש אותה. הסרת הכפפות מתיימרת להשיג ניצחון באחת משתי הדרכים: או חיסול צמרת החמאס (כשהסרת הכפפות נועדה לעקוף מכשולים כמו מגן אנושי) או הבסת האויב העזתי על ידי תגובה לא מידתית שמופנה כלפי הציבור העזתי ומבהירה לו שלא שווה לו עוד עימות.

3. מצור: להפסיק לספק לעזה חשמל או מזון, עד שייכנעו. כניעה אפשרית? נניח יסגירו לידי ישראל את ראשי חמאס, את הנשק הבליסטי. משהו כזה. עד אז - שיתבשלו במיץ של עצמם.

לחווייתי, שלושת האפשרויות הללו לא באמת על השולחן מבחינת המיינסטרים. אולי לרגע, כשמתלהמים, כשיורים עלינו. ביום יום, זה לא על הפרק. השאלה היא למה.
וכרגיל, מה שמעניין אותי הוא לא הלמה הפרקטי אלא התרבותי.

ב. למה זה לא יעבוד

מה בעצם מונע מישראל לישם את הפתרונות האלו?
אולי נתחיל מהצעד השלישי, כי הוא מקרה המבחן הקל ביותר: הידוק המצור לא יוביל את העזתים לזרוק את חמאס מהגג ולפתוח את שערי עזה לשלום. זו מחשבה נאיבית. הם יתקשחו בתוך עזה, חלקית מרגשות גאווה לאומיים וחלקית מפחד חמאס. התוצאה תהיה רעב, מגפות, מאות מתים. התוצאות: ישראל תוקע בעולם ובסופו של דבר תיאלץ להסיר את המצור.
כלומר, ההתנגדות לצעד הזה נובעת משני טעמים: מוסרי (לא ניצור אסון הומניטרי) ומעשי - לחץ בינלאומי. ברשותכם אני רוצה לשים את הלחץ הבינלאומי בצד (אולי אדון בו בפוסט נפרד) ולשאול: מדוע זה לא מוסרי?
העזתים יורים רקטות על אלפי ישראלים. אם זה לא קאזוס באלי, אני לא יודע מה כן. ממתי האחריות על רעב, מגפות וכדומה אצל היישות ש*מתחילה במלחמה* מוטל על הצד השני?

וזה לא רק עניין של "מי התחיל". הרי פתחנו בזה שאין פתרון למצב בעזה. כלומר אנחנו לא רק מבליגים נקודתית, אלא משאירים על כנו מצב בו אזרחים ישראליים תחת איום בליסטי כדי לא למנוע אסון הומניטרי אצל הצד השני. זה כאילו יבוא אליך מישהו ויאמר: "תרשה לי להכות אותך שוב ושוב, ואל תחזיר לי כי אחרת מאד מאד יכאב לי" . מה.

מהלך דומה מאד נכון לגבי הפתרון השני. הסרת הכפפות תגרום לנזק אזרחי רחב. אז נכון שאנחנו בעד להימנע מהרג אזרחים אם ניתן. אבל האם זו סיבה מספיקה להשאיר איום על ראשי אזרחים ישראליים?

אני משאיר בצד את הפתרון הראשון (כיבוש מוחלט) ומגיע למסקנה שהיא בעיני כמעט בלתי נמנעת: ישראל כובלת את ידיה משני הפתרונות האלו, בגלל תפישה שאקרא לה סיטואציית בני הערובה.

ג. סיטואציית בני הערובה

נראה שיש קונצנזוס בפיד שלי לפיו ראשי החמאס יושבים בבונקר מתחת לבית חולים שיפא. לחסל אותם יהיה צעד אפקטיבי, אבל הבונקר ממוקם מתחת בית חולים. גם אם פצצה חודרת בונקרים תפגע בבונקר, היא על הדרך תחסל בית חולים שלם. החולים הפכו בני ערובה של החמאס.

אבל האם החולים הם באמת בני ערובה? בסיטואצית בני ערובה יש תסריט ברור: טבעת הגנה מבחוץ, פריצה פנימה, חיסול החוטפים, חטופים בוכים בהיסטריה ובהקלה מובלים החוצה על ידי צוותים רפואיים, כשהם מנשקים את מי ששחררו אותם -

נראה לי שדי בתיאור הזה כדי להצביע על האבסורד בתפישת סיטואציית שיפא כ"בני ערובה". את שיפא אתה לא יכול להקיף בטבעת הגנה מבחוץ (כי יתקיפו אותך) וגם אלו שבפנים לא בדיוק ירוצו לזרועותיך המושטות. לא כל חולה שם רוצה להיות שם (דא) ואולי יש שם לא מעט שמתנגדים לחמאס בסתר ליבם - אבל התיאור שלהם כבני ערובה חוטא לאמת.

ייתכן שראשי חמאס לא מתחת שיפא. ייתכן שהם בבונקרים אחרים, ייתכן שהם בבניין דירות הומה אנשים. אבל שיפא הוא דוגמא בקטנה לסיטואציה העזתית: ערב רב של לוחמים ואזרחים. אנחנו לא רוצים לפגוע באזרחים. אבל האם הם בני ערובה של הטרוריסטים?

אופציית המצור לא רלוונטית בשל הטלת האחריות על כתפי ישראל במקרה של אסון הומניטרי. את אופציית "הסרת הכפפות" מונע הסירוב כמעט בכל מחיר לפגוע באזרחים עזתים. שתי אלו הן מסקנות מסיטואציית בני הערובה. אם העזתים אינם חמאסניקים, אם האזרחים אינם צד בסיפור, ברור שאין להעדיף שהם ימותו ברעב על פני זה שכמה אלפי אזרחים ירוצו למקלטים. אלה אזרחים ואלה אזרחים, ולא נחשוף את הראשונים לפגיעה חמורה פי עשרה כדי להציל את האחרונים.

ד. על האויב הקולקטיבי

תפישה אחרת יכולה לטעון שהעזתים כן אחראיים למעשי החמאס. הלחימה שלנו איננה בחמאס, אלא בעזתים. בניגוד לפרופגנדה שמצד שמאל, אין הכוונה שנרוץ לזרוק נפל"ם על עזה. גם על פי גישה זו ננסה להמנע מפגיעה באזרחים. אבל לא משום שהם לא אחראיים למצבם. הם כן, אבל לא כל אחריות דינה מוות.

תפישת האויב הקולקטיבי אומרת כך: אוכלוסייה לוחמת חייבת סביבה תומכת. בני אדם לא חיים בוואקום, אלא ברשת סבוכה ועניפה של קשרים. אופני התמיכה מגוונים – מהכנת מטעני חבלה ועד הכנת קפה בבוקר לאח שיוצא אל עמדת הרקטות. סיבות התמיכה גם הן מגוונות – מהזדהות ועד פחד. אבל גם כשאדם תומך מפחד, הוא תומך ומהווה חלק מרשת התמיכה. בטח ובטח כשהוא לא מונע אך ורק מפחד אלא מרגשי גאווה לאומית, קיפוח או הזדהות עם משפחה/חמולה. התמיכה הזו איננה משהו צדדי אלא בסיס לפעילות החמאס. לכן, כשחמאס נלחם בנו, הציבור העזתי כולו נלחם בנו. העובדה שחלקים ממנו היו מעדיפים שלום על מלחמה אולי משנה משהו אבל לא מכריעה. השורה תחתונה היא שבמצב של לוחמה הם בצד שלהם, לא בצד שלנו.

שוב, המסקנה מכך איננה נפלם. הכנת קפה איננה שקולה להכנת מטען חבלה ולא גוררת אותו היחס. עדיין נמנע מפגיעה באזרחים, אם ניתן. אבל יש בהחלט נפקא מינה. לדוגמה, שאסון הומניטרי עקב ההחלטות של הציבור העזתי הוא קודם כל בעיה שלהם, לא שלנו. ולא רק של ראשי החמאס, או מפעילי רקטות. של הציבור העזתי כולו. על פי תפישה כזו, מצור מוחלט או "הסרת הכפפות" הם צעד מוצדק.

"אבל האם למכינת הקפה מגיע לגווע ברעב?". לא, אבל האחריות לזה היא עליה, לא עלינו.
"אבל אנחנו לא רוצים להיות אחראיים לזה ולו בעקיפין!". סבבה, ואני לא מוכן לקחת אחריות על זה שבני עמי רצים למקלטים בחרדת מוות, רק כי אתה איסטניס.
אגב, גם הרבה מהחששות הפרקטיים של "מה יקרה בעקבות", בסוף מגיעים שוב אל מכשול מוסרי. אנחנו חוששים להסלמה כי בסוף נעשה לעזתים משהו שממש לא היינו רוצים לעשות. ובמובלע, מה שיקרה להם יהיה על אחריותינו, כלומר דוקטרינת בני הערובה.

ה. למה דוקטרינת בני הערובה שולטת

אם אני צודק בניתוח שלי, השאלה "למה הפתרונות הללו לא מקובלים" עוברת דרך התשובה לשאלה "למה דוקטרינת בני הערובה שולטת". התשובה הקצרה לשאלה הזו, היא שאנחנו מסכימים עם תפישת בני הערובה. וב"אנחנו" הכוונה רוב הציבור הישראלי. לא רק "הססמאל". אז למה יש כאלו שכן מציעים את הפתרונות הנ"ל? כי הם לא שמים לב שהם מסכימים איתה. אכן, יכול להיות שאם ננסח את השאלה ביחס לעזה, אנשים יענו שהעזתים אינם בני ערובה. אבל כשננסח את השאלה במישור כללי יותר, הם יענו תשובות שהיישום שלהן חזרה לעזה, יהיה דוקטרינת בני הערובה.

נחזור אל מכינת הקפה העזתית: כשאנחנו אומרים שאחריות מעשי החמאס גם על כתפיה, אנחנו לא מתכוונים לומר שהיא סייענית טרור. זה טיעון מגוחך. אנחנו טוענים שהיא חלק מקולקטיב שנלחם בנו. זאת אף על פי שהיא לא בחרה להיוולד בעזה, ובתשעים ותשע אחוז גם לא בחרה להישאר שם. היא עזתית כמעט, או ממש, בעל כורחה. זה הוכתב לה על ידי עברה, הוריה וכו. לומר "יש לך אחריות כי את עזתית" הוא לומר "העצמיות שלך, חלק מהגדרתך כ'את', הוא משהו שלא בחרת בו. נולדת לתוכו וכמעט בלתי אפשרי לך לצאת ממנו"

עכשיו, נפנה את השאלה חזרה אל עצמנו: האם *אנחנו* רוצים שיתייחסו אלינו כך?
כשישראלים רוצים להפגין את העדיפות של ישראל על פני המדינות הערביות מסביב, או הרשות הפלשתינית, הם מדברים על שוויון הזכויות שיש כאן, על זכויות האזרח על החופש לכל אחד לעסוק במה שירצה, לעשות מה שיבחר. הדגל אותו אנחנו מנופפים הוא החירות.

וחירות היא בדיוק ההפך מאחריות קולקטיבית. אחריות ושייכות קולקטיבית יושבות על הצוואר של הפרט כמו עול. הן מוכתבות לו על ידי עבר, היסטוריה וקשרי דם. הן לא משהו שהוא בחר. הייתם אתם רוצים שיישפטו אתכם לפי מוצא, גזע, מין, בלי קשר לבחירתכם ? לא, אתם לא רוצים.

ובדיוק לכן, במודע או בתת מודע, ישראל לא מסוגלת להתנהל עם הפלשתינאים באופן קולקטיבי. לכן בדיוק ישראל (ברובה) אוחזת בדוקטרינת בני הערובה. אין לנו בעייה להרוג את יורה הרקטות. יש לנו בעיה מוסרית, עקרונית, לפגוע ולו בעקיפין, במכינת הקפה. זו לא אשמתה, היא בת ערובה של המוצא שלה.

ראיתי עיתונאי שמאל שכתב על תקיפות בעזה ש"להרוג אזרחים יחד עם טירוריסטים הוא פשע מלחמה". מבחינתו, תושב עזה הוא אזרח שאין שום הבדל בינו לבין, נניח, אזרח שוודי. הגישה הזו נוחה מוסרית. יש בה אך ורק טובים ורעים. היא לא נזקקת ל"אנחנו" ו"הם". אין שום חלוקה על רקע של מוצא, של שייכות. החלוקה נשארת בתחום הבחירי. רעים הם מי שעשו משהו בבירור. זה מאד נוח, אבל מוביל למסקנה ש"אי אפשר לנצח טירור", כי טירור כמעט אף פעם לא מורכב רק מטירוריסטים.

ו. שייכות לא וולנטרית

כאן יתקפו אותי, ובצדק, שלפחות לשיטת הימין בישראל יש חשיבות להשתייכות, ללאום והיסטוריה. ויש גם "אנחנו" ו"הם". זה נכון, אבל ראוי לדייק שתי נקודות:
הראשונה היא שעבור רוב אלו שכן מחשיבים השתייכות ללאום ולמדינה, מחשיבים הזדהות כזו כשהיא באה מבחירה. אני בוחר להשתייך לעם היהודי, מרצון. ההשלכה היא ש*זה לא כפוי עלי*. היום אם מישהו יבחר להתחתן עם גוי, יעבירו עליו ביקורת אבל יבהירו שזה עניינו של כל אדם. הימין בסדר ואולי אפילו בעד השתייכות לעם לעם, בתנאי שנותנים לאדם לבחור בזה.
לעומת זאת, להעניש מישהו על סמך השתייכותו (כמו שמוצע בחלופות של הידוק המצור והסרת הכפפות) , זה לכפות עליו את זהותו. לראות בה משהו קודם לבחירה. שוב, מכינת הקפה לא בחרה להיות עזתית.

השניה היא שהיחס לשייכות הוא באמת מנעד ולא כן/לא. וככל שאדם כן יכבד את זהותו המולדת ויתפוש אותה ככפויה עליו, הוא אכן יתמוך יותר בלהט בחלופות של הימין הניצי. מנד, לפחות כיום, לא תהיה לו אידיאולוגיה סדורה שתהפוך את גישתו ללגיטימית, והוא לא יהיה מיינסטרים.

ז. הפקרת תושבי הדרום

וכמה שקשה להגיד ולחשוב כך, מנקר בי חשד: אולי אותו הלך רוח, בו הבחירה קודמת לזהות, משפיע גם על שאלת תושבי הדרום. נכון, לב הציבור איתם והפיד שלי התמלא בהצעות מחממות לב לאירוח. אבל זה וולונטרי. בפועל הם ימשיכו להיות בני ערובה של החלטות אסטרטגיות, אולי כי התפיסה של גורל משותף סדוקה ולא פועמת באותו הכוח. נכון, אנחנו בני אותו עם ואזרחי אותה מדינה. אבל בסופו של דבר 'אני' קודם ל'אנחנו', לא כן?

ח. מה כן עושים

אם מהדברים משתמע שאני בעד לחזור אל הקולקטיביות, זו ממש לא מסקנה מדויקת. אין מטרת הפוסט לשכנע לחזור לגישה הקולקטיבית. האם אחרי מה שכתוב כאן, שוכנעתם שאתם רוצים לוותר על החירות שלכם? אני מתקשה להאמין.
עיקר מה שרציתי לומר הוא שברגע שמבינים כך את שורשי ההתנהגות, עזה באמת מציגה דילמה בלתי פתירה. אבל המפתח איננו מדיני ולא פוליטי, אלא תרבותי: היא הSIDE EFFECT של משהו שאנחנו באמת מאמינים בו. זה לא בגלל השמאל.

כתלמיד הרב קוק אני מאמין שניתן לשרטט רגש הזדהות, שייכות לאומיות, בלי לפגוע בכל מה שיקר לנו בחירות. אבל בהסתייגות חשובה: בשביל לפתור את הדילמה לא די ברעיונות ואמונות. כלומר לא די בלהכריז שישנה לאומיות שאינה נוגדת את החירות. צריך שהיא תהיה בפועל כזו. זה פרוייקט קשה בהרבה.

~~~~

[נושאים שלא נכנסו עקב קוצר מקום:
שאלת כיבוש עזה ביחס לסוגיית החירות, שאלת הלחץ הבינלאומי וההזדהות הישראלית עם המערב. המון תגובות למנטפקים שיגידו ש"זה לא שחור לבן וגם היום מוכנים לפגוע באזרחים, תלוי מה המחיר". כן, זה תמיד נכון. נודניקים]