(מניטו מסביר שכל אדם אומר אמירה אחת בחיים שלו. הוא חוזר עליה בהמון ווריאציות וניואנסים אבל כשמסתכלים במבט מקיף, רואים שכלל חייו הם אמירה אחת. ממנה הוא בא ואליה הוא שב.
[בהקשר הזה, אנשי כנסת הגדולה היו ייחודיים בזה שאמרו שלושה דברים]
בעיני, את התופעה הזו רואים גם אצל זמרים (singer songwriter) אצל סופרים - וגם אצל כותבי טורי דעה.
איך לא מתים משעמום כשאתה כותב שוב ושוב את אותם הדברים? צריך איזו תחושת ייחודית. תקראו לה חיוניות או דחיפות. אני, הכותב, יודע שכבר כתבתי את הנקודה הזו או בדומה לה - אבל הדברים שאני כותב עכשיו טעונים העוצמה כי הם חיוניים לי. כרגע.
כשאדם כותב למרות שאין בו חיוניות הזו ביחס לדברים - הוא מפסיק להיות כותב והופך להיות מחנך או - רחמנא ליצלן - פובליציסט)
Loading
