להסביר דבר או לומר אותו

א. אל הסנסיי ג'י - זה שיכול לשבור לבנים בידיים חשופות, לעמוד על רגל אחת יום שלם ולהשאר שליו כשהמון אנשים מבזה אותו - הגיעו שניים: ליב וסאס.

ליב החל מיד להתאמן במסירות על פי הנחיית הסנסיי, יום אחר יום. אבל סאס החל קודם כל לשאול שאלות:
"מנין לך שהנשימה המדוייקת עוזרת למקד את המכה? אולי זו העמידה הזקופה בלבד? מי אמר שתנועות צריכות לבוא ממרכז הגוף? אולי מעט שמאלה ממנו? למה מדיטציה שעה וחצי? אולי שעתיים יותר טוב?

הסנסיי ג'י היה סבלן: הוא ענה על כל שאלותיו של סאס. הוא שיתף פעולה עם כל מבדק וניסוי שהמציא מוחו הקודח. לאחר עשרים ושתיים שנה של בדיקות מפורטות השתכנע סאס שהסנסיי צודק והחל להתאמן אצלו. בשלב הזה, ליב כבר היה סנסיי בעצמו.

ב. היום קראתי שיעור על הכוזרי, שכהרגלו של אותו רב (בניגוד להרגלי) - הוא לא עיגן את טענותיו במלים. כלומר כן, הוא פירש את המלים של ריה"ל, אבל אפשר לפרש אחרת. אותו רב לא הלך למאמר חמישי והביא ממנו מובאה שתוכיח שהפרשנות שלו למאמר ראשון נכונה. הוא פשוט הסביר את מה שהוא הבין במשפט הזה, בלי להוכיח.

ופתאום הבנתי מה הציק לי כל השנים בנושא: נכון שהוא לא הוכיח. אבל הוכחה היא רק אמצעי, לא מטרה. אם הוא היה משקיע עשרים שיעורים להוכיח את צדקת פרשנותו ייתכן שהיה מצליח. אבל זה אומר פחות עשרים שיעורים בהם הוא יתעסק בטפל ולא בעיקר.

ג. כבר הראשונים ציינו שיש ייתרון במסורת גם כאשר חקירה שכלית יכולה להביא אל אותה מסקנה. כי מה תעשה בינתיים, עד שתגיע למסקנה? וכמו שאומר ריה"ל בעצמו, החשבונות ארוכים והחיים קצרים. אבל פתאום הבנתי שזה לא רק טיעון טכני: מה נעשה עד אז. אפשר לנסח את זה אחרת. אם כל הזמן נתעסק בלהוכיח, נבלה את חיינו בהכנות אל, בארגונים לקראת, ולא נתעסק בדבר עצמו.

ד. אז נכון, יש לאנושות סיבה טובה לבקש הוכחות. מספיק פעמים שיטו בה והוליכו אותה על פי אמונות ומסורות היישר אל מבוי סתום ואל אומללות. אבל מה עושה הדיבוק? עכשיו מסתובבת האנושות, מוכת טראומה, ודורשת שיוכיחו לה כל דבר לגמרי ובאופן הרמטי. חיים שלמים, אנשים שלמים, שמתעסקים שוב ושוב בניסיון לוודא שאלו החיים הנכונים לחיות, במקום, ובכן, לחיות את החיים.