א. כל סיפור מצריך קונפליקט. סיפור על בחור ישיבה נורמטיבי הוא סיפור בעייתי לא כי הישיבה בו טובה, אלא כי אין קושי.
ב. הקושי לא חייב להיות מצד הישיבה, הממסד, הרב, ההלכה כו׳. אולי להפך?
ג. העובדה שהרע, באופן סיסטמטי, הוא כן תמיד הרב, הישיבה וכו׳- היא היא הבעיה.
ד. ולכן האמירה "לא שפטתי, רק תיארתי מציאות" לא באמת מחזיקה מים. אולי זה מה שהתכוונת לעשות, אבל כשעשרות כותבים מדברים באותה שפה, השדר בפועל איננו "לעתים המסגרת בעייתית" (מה שנכון, תמיד, על כל דבר בעולם). המסר הוא "אוף עם הדתיים האלו הסגורים".
ה. כאן הטוויסט: צודקים אלו שאומרים - כתוב אתה בעצמך. כי אם תנסה, תראה שבאמת קשה לכתוב אחרת. קשה ליצר קונפליקט שבו הישיבה טובה וההפקרות רעה, בלי שזה יצא מלאכותי ומטיפני.
(ו. אם נהיה כנים, גם כשמישהו כן מצליח - הביקורת עליו תהיה שהוא מעושה. כאן יש קצת הטיה לפיה התרגלנו לחשוב, או אנחנו מעדיפים לחשוב, שאי אפשר אחרת. "מקימי" כמקרה מבחן).
ז. כי הסיבה להטיה איננה בעיה בכותבים. לא בכדי מי שסבור אחרת מצליח פחות לכתוב. לא בכדי אם תשב מול הדף ותנסה לכתוב אחרת, הדף כנראה יישאר חלק. זו איננה בעיה אישית של מישהו אלא בעיה שמושרשת עמוק בתרבות שלנו, מה אנחנו תופסים כטוב או כרע.
(ח. בגלל שזה תרבותי, קיימת חבורה של "הם" אף על פי שהם מעולם לא התארגנו כ"הם". אבל האמת ניתנת להיאמר שזה בכלל לא הם. אלו אנחנו)
ט. אבל זה איננו יאוש אלא אתגר: בואו ונכתוב אחרת, בואו נתקן את התרבות. זה לא מהלך של שנה או עשור, אלא מפעל חיים של דור שלם. לפחות.
Loading