חנוכה - על פתיחות וסגירות והאם זו בכלל השאלה הנכונה
א. לאדם יש צרכים ולאדם גם יש רצונות. צורך הוא מה שאני לא יכול בלעדיו. רצון - אני יכול גם בלעדיו, אני אבל אני רוצה אותו.
רוב האנשים, אני מניח, יגדירו "אוכל" כצורך. ארצה או לא ארצה, אני צריך לאכול. מי שחכם יותר, לוקח צעד אחורה ומבין שבשביל ארוחת בוקר צריך לעבוד. אז עבודה היא עוד צורך. אני לוקח עוד צעד אחורה ורואה שבשביל לעבוד צריך כלכלה. ובשביל להסתדר עם אחרים צריך סוג של מוסכמות חברתיות (חוקים). עוד צעד אחורה - המערכות הולכות ומסתבכות ככל שהן מקיפות יותר אנשים ויותר צרכים. בשלב זה וכולנו (חוץ מכמה חסידי היד הנעלמה) מבינים שיש גם צורך במומחים שיחקרו נושאים כמו כלכלה וממשל. וכל זה - עדיין צורך. אולי פחות מיידי, אולי פחות דוחק. אולי במישור הזה יש יותר גמישות מאשר בצורך שלי לאוכל יום יום. אבל לטווח ארוך זה עדיין צורך.
ב. אבל אין לי רק צרכים. יש לי גם רצונות. נניח - אני רוצה ללמוד תורה. אני רוצה לחיות חיים רוחניים יותר. כל אלו צריכים השקעה וזמן. לא פחות מזה, הם צריכים סוג של גישה.
וכאן דברים מתחילים להסתבך, וכאן גם מתפלגות הדיעות.
שיטה ראשונה אומרת: "ככל שיוסיף הגוף בנין יוסיף השכל חורבן". יש ניגוד *עקרוני* בין עולם של חומר ושל רוח. ככל שתשקיע יותר בצורך, אתה תלך ותתרחק מהרצון והפשר של החיים שלך. טוב, אז לא נאכל בכלל? זאת לא אמרנו. תקמץ ככל יכולתך. פת במלח תאכל - כי את זה חייבים. מעבר לזה? לא כדאי. זה יפגע בעולם הרוחני שלך.
שיטה שניה אומרת - אין סתירה עקרונית בין חומר לרוח, אבל יש סתירה מעשית. הזמן שתשקיע בזה בא על חשבון השני. באופן עקרוני אפשר להיות גם עשיר וגם תלמיד חכם גדול. באופן מעשי? נדיר מאד.
לכן, אל תשקיע בעולם הזה יותר מהצורך. אם יש לך ארוחה נורמלית, מה טוב. אין לך ארוחה כזו? עדיף שתאכל פת במלח במקום לבזבז זמן על ארוחה נורמלית. כלכלה? מומחים לכלכלה? סוחרים עשירים? אין לכל זה מקום בתפישה הזו.
טוב, זה נחמד מאד כל עוד מדברים עלי או עליך. אבל מה עם עלינו? האם עם שלם יכול להסתדר ככה?
כן, הוא יכול, כי הקב"ה ידאג לו. מי אמר שבשביל הון כלכלי צריך כלכלה מבוססת? זה נכון כל עוד הקב"ה נותן לטבע לזרום על פי חוקיו. אבל אם ה' רוצה, הוא יכול לתת לך מן מהשמיים, ביגוד נהדר שמתכבס לבדו, ענני כבוד שמגינים עליך מאוייבים - יהיה לך את כל השפע החומרי שתרצה, אבל בלי להשקיע במעטפת, בדרך.
בעוד שהשיטה הראשונה לא תרצה בכלל בניסים אלו (לאכול אוכל עשיר רק הורס את הרוחניות) השיטה השניה רואה בנס פתרון מושלם: גם יש לי את כל יתרונות העולם הזה - וגם אין לי צורך להתקשקש עם המערכות והפרטים, כל בניך יכולים לשבת וללמוד תורה.
ג. עכשיו מגיעה שיטה שלישית. ראשית היא מקדימה ואומרת:
- נכון, עדיפים פת במלח ועולם רוחני עשיר, מאשר אוכל טוב ועולם רוחני מדולדל. העולם הרוחני לעולם יהיה חשוב, עמוק ומשמח יותר.
- אבל למרבה השמחה אין סתירה עקרונית. לא חייבים לבחור בין השניים. אפשר גם וגם. הנס יכול לספק לנו הכל, ומילוי הגוף (בצורה בריאה ולא מעוותת) לא סותר את הרוחניות אלא מעשיר אותה.
וכאן השיטה היא עושה פניה של מאה שמונים מעלות ואומרת: עדיין אני רוצה מערכות של העולם הזה. עדיין אני רוצה כלכלנים וקצינים ופולטיקאים.
למה בעצם? למה לה מערכות ולא מן מהשמים?
אפשר היה לומר: "אני מאמין בעולם רוחני אבל צריך גם כלכלה, שבלעדיה לא יהיה לנו אוכל". או "בלעדיה נהיה עם עלוב מבחינה חומרית וזה ממש מחפיר". זו לא הטענה של הגישה השלישית. היא אומרת משהו אחר: אפשר לאכול מן בלי להיות חקלאים. אפשר לחיות מניסים. זה לגמרי אחלה. העולם הרוחני הוא הכל. אז למה אני צריכה את העולם הזה? הרי יכולתי להסתדר יפה גם בלעדיו?
זהו, אומרת השיטה השלישית. אני לא *צריכה* את העולם הזה. אני *רוצה* אותו.
ד. האמירה הזו משנה הכל. לא ברמה המעשית: באופן מעשי עדיין נגדל דוקטורים וכלכלנים ופוליטיקאים. והם יראו כמעט אותו דבר. ההבדל הוא בתודעה, בנקודת המוצא. אני באה לפתח את העולם לא כי אני חייבת. לא כי חוקי הטבע מאיימים, לא כי הרעב מפחיד. אלא כי אני רוצה וזה חשוב וזה נפלא בעיני. היחסים שלי עם העולם הזה הם מבחירה, לא מכפיה.
וברגע שההבדל הוא תודעתי, הוא קיים תמיד. גם כשאני חי במדרגה נמוכה בהרבה מזו שבה ייעשו לי ניסים.
כי בואו נודה על האמת: אני לא בדרגה של לאכול מן או לומר "פרנסתי תבוא מן השמים". אם אחשוב ככה זו תהיה קריקטורה. אבל גם כשאני לא כזה, ואני מודע לזה שאני לא כזה - אני יודע שישנה אפשרות כזו בעולם. שהיו רגעים ואנשים שלא הכפיפו ראש בפני חוקי הטבע. ששרו איתו ויכלו לו. אז אני לא כזה, אבל אני שייך לרוחניות כזו, אז אני אחר גם כשלעולם אהיה מוכרח (ולא רוצה) לעבוד.
ה. זה פשר מה שהרבה פעמים מובן (ומוסבר) כהסתגרות. אני לא רוצה להסתגר בפני החול, אני בשמחה מקשיב לו, מדבר איתו. אבל כשווה בין שווים, לא ביראה ובהרגשת נחיתות, גלויות או סמויות. הוא לא יאמר לי מה נכון או לא נכון. הוא לא יהיה קנה המידה. אני מכבד אותו כי אני רוצה, לא כי אני מוכרח.
לכן השאלה איננה האם אני מסתגר או פתוח. אפשר להסתגר ועדיין לשקשק מהחול. אפשר להיות פתוח מתוך וודאות ואמון בקודש. התודעה הזו תקרין אחר כך גם על כל מיני שאלות ביחס בין קודש לחול - אבל אלו ההשלכות המעשיות. נקודת המוצא היא בתודעה. השאלה הנכונה היא האם אני בא מתוך תפישה שאני חייב את העולם הזה, או פשוט כי אני רוצה.
נר שמיני שמח.
א. לאדם יש צרכים ולאדם גם יש רצונות. צורך הוא מה שאני לא יכול בלעדיו. רצון - אני יכול גם בלעדיו, אני אבל אני רוצה אותו.
רוב האנשים, אני מניח, יגדירו "אוכל" כצורך. ארצה או לא ארצה, אני צריך לאכול. מי שחכם יותר, לוקח צעד אחורה ומבין שבשביל ארוחת בוקר צריך לעבוד. אז עבודה היא עוד צורך. אני לוקח עוד צעד אחורה ורואה שבשביל לעבוד צריך כלכלה. ובשביל להסתדר עם אחרים צריך סוג של מוסכמות חברתיות (חוקים). עוד צעד אחורה - המערכות הולכות ומסתבכות ככל שהן מקיפות יותר אנשים ויותר צרכים. בשלב זה וכולנו (חוץ מכמה חסידי היד הנעלמה) מבינים שיש גם צורך במומחים שיחקרו נושאים כמו כלכלה וממשל. וכל זה - עדיין צורך. אולי פחות מיידי, אולי פחות דוחק. אולי במישור הזה יש יותר גמישות מאשר בצורך שלי לאוכל יום יום. אבל לטווח ארוך זה עדיין צורך.
ב. אבל אין לי רק צרכים. יש לי גם רצונות. נניח - אני רוצה ללמוד תורה. אני רוצה לחיות חיים רוחניים יותר. כל אלו צריכים השקעה וזמן. לא פחות מזה, הם צריכים סוג של גישה.
וכאן דברים מתחילים להסתבך, וכאן גם מתפלגות הדיעות.
שיטה ראשונה אומרת: "ככל שיוסיף הגוף בנין יוסיף השכל חורבן". יש ניגוד *עקרוני* בין עולם של חומר ושל רוח. ככל שתשקיע יותר בצורך, אתה תלך ותתרחק מהרצון והפשר של החיים שלך. טוב, אז לא נאכל בכלל? זאת לא אמרנו. תקמץ ככל יכולתך. פת במלח תאכל - כי את זה חייבים. מעבר לזה? לא כדאי. זה יפגע בעולם הרוחני שלך.
שיטה שניה אומרת - אין סתירה עקרונית בין חומר לרוח, אבל יש סתירה מעשית. הזמן שתשקיע בזה בא על חשבון השני. באופן עקרוני אפשר להיות גם עשיר וגם תלמיד חכם גדול. באופן מעשי? נדיר מאד.
לכן, אל תשקיע בעולם הזה יותר מהצורך. אם יש לך ארוחה נורמלית, מה טוב. אין לך ארוחה כזו? עדיף שתאכל פת במלח במקום לבזבז זמן על ארוחה נורמלית. כלכלה? מומחים לכלכלה? סוחרים עשירים? אין לכל זה מקום בתפישה הזו.
טוב, זה נחמד מאד כל עוד מדברים עלי או עליך. אבל מה עם עלינו? האם עם שלם יכול להסתדר ככה?
כן, הוא יכול, כי הקב"ה ידאג לו. מי אמר שבשביל הון כלכלי צריך כלכלה מבוססת? זה נכון כל עוד הקב"ה נותן לטבע לזרום על פי חוקיו. אבל אם ה' רוצה, הוא יכול לתת לך מן מהשמיים, ביגוד נהדר שמתכבס לבדו, ענני כבוד שמגינים עליך מאוייבים - יהיה לך את כל השפע החומרי שתרצה, אבל בלי להשקיע במעטפת, בדרך.
בעוד שהשיטה הראשונה לא תרצה בכלל בניסים אלו (לאכול אוכל עשיר רק הורס את הרוחניות) השיטה השניה רואה בנס פתרון מושלם: גם יש לי את כל יתרונות העולם הזה - וגם אין לי צורך להתקשקש עם המערכות והפרטים, כל בניך יכולים לשבת וללמוד תורה.
ג. עכשיו מגיעה שיטה שלישית. ראשית היא מקדימה ואומרת:
- נכון, עדיפים פת במלח ועולם רוחני עשיר, מאשר אוכל טוב ועולם רוחני מדולדל. העולם הרוחני לעולם יהיה חשוב, עמוק ומשמח יותר.
- אבל למרבה השמחה אין סתירה עקרונית. לא חייבים לבחור בין השניים. אפשר גם וגם. הנס יכול לספק לנו הכל, ומילוי הגוף (בצורה בריאה ולא מעוותת) לא סותר את הרוחניות אלא מעשיר אותה.
וכאן השיטה היא עושה פניה של מאה שמונים מעלות ואומרת: עדיין אני רוצה מערכות של העולם הזה. עדיין אני רוצה כלכלנים וקצינים ופולטיקאים.
למה בעצם? למה לה מערכות ולא מן מהשמים?
אפשר היה לומר: "אני מאמין בעולם רוחני אבל צריך גם כלכלה, שבלעדיה לא יהיה לנו אוכל". או "בלעדיה נהיה עם עלוב מבחינה חומרית וזה ממש מחפיר". זו לא הטענה של הגישה השלישית. היא אומרת משהו אחר: אפשר לאכול מן בלי להיות חקלאים. אפשר לחיות מניסים. זה לגמרי אחלה. העולם הרוחני הוא הכל. אז למה אני צריכה את העולם הזה? הרי יכולתי להסתדר יפה גם בלעדיו?
זהו, אומרת השיטה השלישית. אני לא *צריכה* את העולם הזה. אני *רוצה* אותו.
ד. האמירה הזו משנה הכל. לא ברמה המעשית: באופן מעשי עדיין נגדל דוקטורים וכלכלנים ופוליטיקאים. והם יראו כמעט אותו דבר. ההבדל הוא בתודעה, בנקודת המוצא. אני באה לפתח את העולם לא כי אני חייבת. לא כי חוקי הטבע מאיימים, לא כי הרעב מפחיד. אלא כי אני רוצה וזה חשוב וזה נפלא בעיני. היחסים שלי עם העולם הזה הם מבחירה, לא מכפיה.
וברגע שההבדל הוא תודעתי, הוא קיים תמיד. גם כשאני חי במדרגה נמוכה בהרבה מזו שבה ייעשו לי ניסים.
כי בואו נודה על האמת: אני לא בדרגה של לאכול מן או לומר "פרנסתי תבוא מן השמים". אם אחשוב ככה זו תהיה קריקטורה. אבל גם כשאני לא כזה, ואני מודע לזה שאני לא כזה - אני יודע שישנה אפשרות כזו בעולם. שהיו רגעים ואנשים שלא הכפיפו ראש בפני חוקי הטבע. ששרו איתו ויכלו לו. אז אני לא כזה, אבל אני שייך לרוחניות כזו, אז אני אחר גם כשלעולם אהיה מוכרח (ולא רוצה) לעבוד.
ה. זה פשר מה שהרבה פעמים מובן (ומוסבר) כהסתגרות. אני לא רוצה להסתגר בפני החול, אני בשמחה מקשיב לו, מדבר איתו. אבל כשווה בין שווים, לא ביראה ובהרגשת נחיתות, גלויות או סמויות. הוא לא יאמר לי מה נכון או לא נכון. הוא לא יהיה קנה המידה. אני מכבד אותו כי אני רוצה, לא כי אני מוכרח.
לכן השאלה איננה האם אני מסתגר או פתוח. אפשר להסתגר ועדיין לשקשק מהחול. אפשר להיות פתוח מתוך וודאות ואמון בקודש. התודעה הזו תקרין אחר כך גם על כל מיני שאלות ביחס בין קודש לחול - אבל אלו ההשלכות המעשיות. נקודת המוצא היא בתודעה. השאלה הנכונה היא האם אני בא מתוך תפישה שאני חייב את העולם הזה, או פשוט כי אני רוצה.
נר שמיני שמח.