השנקל שלי על הסערה-בכוס-מים התורנית.
~~~~~
שקל אחד
בעצם את האמירה של קוטלר אפשר לחלק לשנים:
1. ללא אומנות אנשים יהפכו לבהמות
2. האומנות היא אנחנו, AKA השמאל. בלעדינו אתם בהמות.
באופן פשוט החלק הראשון נכון: אמנות רוצה להוציא את האנושות מלהסתובב סביב הזנב של צרכי הקיום הבסיסיים, לחם ואולי גם שעשועים. בין אם היא עוסקת באסתטיקה או באתיקה, בין אם מדברת על הגבוה או על הנמוך,וגם לא כל כך משנה באיזו שפה. עצם העצירה, ההתבוננות וההכרזה שכאן יש מה לראות היא אמירה שיש כאן משהו *מיוחד*. ראוי יותר לתשומת לב.
מה לגבי החלק השני?
כאן אני עומד להיות קצת לא פוליטיקלי קורקט: לדעתי, קשה מאד עד בלתי אפשרי לקיים אומנות כלשהי, בלי שתבוא איתה הכרזה של נכון/לא נכון, גבוה/נמוך. לכן כשאני מנסה ליצור אמנות איכותית היא תמיד תהיה *מסויימת*. בשביל לטעון שיש מוזיקה איכותית אני צריך להצביע על סוג מוזיקה, וזה תמיד יהיה סוג מסויים. לדוגמה אני מעריץ את בטהובן - והוא אדם אירופאי ממאה ספציפית. אז הקריטריון שלי יפספס מוזיקה מזרחית שעובדת לפי רבעי טונים ולא לפי סולם יווני.
אלא מה? אני אהיה חכם. אני אגיד - זה איכותי, אבל מן הסתם יש עוד איכויות שאני לא מכיר? לדעתי זה קצת משחק ב'נדמה לי'. אם אין לי שום קריטריון לאיכות, שוב חזרנו ללחם ושעשועים. אם יש לי - אז הוא מסויים.
שתבינו - לחם ושעשועים הם כובשים, הם כמו כוח משיכה. אפשר להילחם מולו כל הזמן, אבל אם תרפה רגע תיפול שוב. אם אני מוותר על קריטריון לאיכות - לשם החיים יזרמו. אם נביט בעצמנו בכנות, בכולנו יש מן הילד, בקטע רע שמעדיף את המיידי על פני מה שדורש מאמץ.
(לכן טועים הליברלים שאומרים - בוא לא נממן תרבות ואם היא שווה משהו היא תתקיים לבד. אם לא - סימן שאנשים לא רוצים אותה. הלוואי וזה היה נכון, שכל מה שאנחנו רוצים אנחנו עושים. נו, באמת)
כל זה לא אומר שקוטלר צודק. אמירה כמו שלו היא אמירה נפולה. אבל ה*עיקרון* שעומד מאחוריה לא פסול. אם אתה לא יכול להצביע על *משהו* ולומר- בלעדיו נישאר בהמות - זה באמת מה שיקרה.
~~~~~
שקל שני
יהודה העלה דיון, למה בציבור הימני/דתי יש פחות יצירה. הדיון נסע על אותם מסילות ידועות, ומכולן חשוב לי להתמודד עם טענה אחת, שאנשי ימין אוהבים להעלות בלי להבין את ההשלכות שלה: השמאל יוצר יותר, הם אומרים, כי יש לו יותר גב כלכלי. אין לו אמנים יותר מוכשרים אלא קליקה, חבר מביא חבר. הכל זה פוליטיקה וכלכלה.
הטיעון הזה הוא חרב פיפיות: אם הכל זה פוליטיקה, גם כשהימין יצליח ליצור, גם כשיהיה לו גב כלכלי איתן וקליקה משלו - הוא בעצם הפסיד. כי אם הכל פוליטיקה, אין באמנות אמת מצד עצמה. אז גם אם מחר אתה תהיה השליט לא באמת קרה משהו. גם אתה תהיה חלול.
עוד יותר - אם הכל פוליטיקה אז זה נכון גם במקומות אחרים: הציונות היא בסך הכל מכשיר להחזקת עמדה של קבוצה מסויימת. התורה היא תוצר של מאבקי כוח בין הפרושים לצדוקים וכו'.
צריך להבין שאם השמאל שולט על האמנות, כנראה יש סיבה לסיבה - יש סיבה לשליטה הזו. והסיבה היא לא עוד פליטיקה ומאבקי כוח, אלא אמת. גרעין האמת שבדברים הוא זה שהעניק להם בסופו של דבר גם את הכוח הכלכלי והפוליטי. מי שחושב שתמיד הממסד טועה, סופו לרוץ סביב הזנב של עצמו בניסיון למצוא האוונגרד החדש.
אז נכון, זה לא הוגן, ואמן ימני/דתי יצליח פחות או על כל פנים יצטרך יותר להתאמץ מעמיתו האחוס"ל. אבל אם יש בך אמת, הכל תירוצים. אמת מורה את דרכה, כלומר מפלסת לה דרך בעולם. אם תהיה מספיק טוב, כאדם, כתנועה, בסוף אתה תפרוץ.
כדי לפרוץ תשתמש בכל הכלים והמנופים - פוליטיקה היא לא כלי פסול. אבל אל תנסה לעשות את זה תוך כדי ריקון היריב מתוכנו: מי ששובר את הזירה כדי להפיל את היריב, ימצא שגם לו אין מקום לעמוד.
(להרחבה והנגדה אפשר לראות את הפוסטים של יהודה, תומר פרסיקו ותניח את המספריים ובוא נדבר על זה. )
~~~~~
עוד עשר אגורות (או שאלת מליון הדולר)
במקום מסויים כולם צודקים - האומנות מתיימרת להוציא את האדם מהלחם והשעשועים ולא מצליחה, לכן אולי אין היום אומנות טובה בשום מקום. אבל זה כבר סיפור אחר.
~~~~~
שקל אחד
בעצם את האמירה של קוטלר אפשר לחלק לשנים:
1. ללא אומנות אנשים יהפכו לבהמות
2. האומנות היא אנחנו, AKA השמאל. בלעדינו אתם בהמות.
באופן פשוט החלק הראשון נכון: אמנות רוצה להוציא את האנושות מלהסתובב סביב הזנב של צרכי הקיום הבסיסיים, לחם ואולי גם שעשועים. בין אם היא עוסקת באסתטיקה או באתיקה, בין אם מדברת על הגבוה או על הנמוך,וגם לא כל כך משנה באיזו שפה. עצם העצירה, ההתבוננות וההכרזה שכאן יש מה לראות היא אמירה שיש כאן משהו *מיוחד*. ראוי יותר לתשומת לב.
מה לגבי החלק השני?
כאן אני עומד להיות קצת לא פוליטיקלי קורקט: לדעתי, קשה מאד עד בלתי אפשרי לקיים אומנות כלשהי, בלי שתבוא איתה הכרזה של נכון/לא נכון, גבוה/נמוך. לכן כשאני מנסה ליצור אמנות איכותית היא תמיד תהיה *מסויימת*. בשביל לטעון שיש מוזיקה איכותית אני צריך להצביע על סוג מוזיקה, וזה תמיד יהיה סוג מסויים. לדוגמה אני מעריץ את בטהובן - והוא אדם אירופאי ממאה ספציפית. אז הקריטריון שלי יפספס מוזיקה מזרחית שעובדת לפי רבעי טונים ולא לפי סולם יווני.
אלא מה? אני אהיה חכם. אני אגיד - זה איכותי, אבל מן הסתם יש עוד איכויות שאני לא מכיר? לדעתי זה קצת משחק ב'נדמה לי'. אם אין לי שום קריטריון לאיכות, שוב חזרנו ללחם ושעשועים. אם יש לי - אז הוא מסויים.
שתבינו - לחם ושעשועים הם כובשים, הם כמו כוח משיכה. אפשר להילחם מולו כל הזמן, אבל אם תרפה רגע תיפול שוב. אם אני מוותר על קריטריון לאיכות - לשם החיים יזרמו. אם נביט בעצמנו בכנות, בכולנו יש מן הילד, בקטע רע שמעדיף את המיידי על פני מה שדורש מאמץ.
(לכן טועים הליברלים שאומרים - בוא לא נממן תרבות ואם היא שווה משהו היא תתקיים לבד. אם לא - סימן שאנשים לא רוצים אותה. הלוואי וזה היה נכון, שכל מה שאנחנו רוצים אנחנו עושים. נו, באמת)
כל זה לא אומר שקוטלר צודק. אמירה כמו שלו היא אמירה נפולה. אבל ה*עיקרון* שעומד מאחוריה לא פסול. אם אתה לא יכול להצביע על *משהו* ולומר- בלעדיו נישאר בהמות - זה באמת מה שיקרה.
~~~~~
שקל שני
יהודה העלה דיון, למה בציבור הימני/דתי יש פחות יצירה. הדיון נסע על אותם מסילות ידועות, ומכולן חשוב לי להתמודד עם טענה אחת, שאנשי ימין אוהבים להעלות בלי להבין את ההשלכות שלה: השמאל יוצר יותר, הם אומרים, כי יש לו יותר גב כלכלי. אין לו אמנים יותר מוכשרים אלא קליקה, חבר מביא חבר. הכל זה פוליטיקה וכלכלה.
הטיעון הזה הוא חרב פיפיות: אם הכל זה פוליטיקה, גם כשהימין יצליח ליצור, גם כשיהיה לו גב כלכלי איתן וקליקה משלו - הוא בעצם הפסיד. כי אם הכל פוליטיקה, אין באמנות אמת מצד עצמה. אז גם אם מחר אתה תהיה השליט לא באמת קרה משהו. גם אתה תהיה חלול.
עוד יותר - אם הכל פוליטיקה אז זה נכון גם במקומות אחרים: הציונות היא בסך הכל מכשיר להחזקת עמדה של קבוצה מסויימת. התורה היא תוצר של מאבקי כוח בין הפרושים לצדוקים וכו'.
צריך להבין שאם השמאל שולט על האמנות, כנראה יש סיבה לסיבה - יש סיבה לשליטה הזו. והסיבה היא לא עוד פליטיקה ומאבקי כוח, אלא אמת. גרעין האמת שבדברים הוא זה שהעניק להם בסופו של דבר גם את הכוח הכלכלי והפוליטי. מי שחושב שתמיד הממסד טועה, סופו לרוץ סביב הזנב של עצמו בניסיון למצוא האוונגרד החדש.
אז נכון, זה לא הוגן, ואמן ימני/דתי יצליח פחות או על כל פנים יצטרך יותר להתאמץ מעמיתו האחוס"ל. אבל אם יש בך אמת, הכל תירוצים. אמת מורה את דרכה, כלומר מפלסת לה דרך בעולם. אם תהיה מספיק טוב, כאדם, כתנועה, בסוף אתה תפרוץ.
כדי לפרוץ תשתמש בכל הכלים והמנופים - פוליטיקה היא לא כלי פסול. אבל אל תנסה לעשות את זה תוך כדי ריקון היריב מתוכנו: מי ששובר את הזירה כדי להפיל את היריב, ימצא שגם לו אין מקום לעמוד.
(להרחבה והנגדה אפשר לראות את הפוסטים של יהודה, תומר פרסיקו ותניח את המספריים ובוא נדבר על זה. )
~~~~~
עוד עשר אגורות (או שאלת מליון הדולר)
במקום מסויים כולם צודקים - האומנות מתיימרת להוציא את האדם מהלחם והשעשועים ולא מצליחה, לכן אולי אין היום אומנות טובה בשום מקום. אבל זה כבר סיפור אחר.
