בין ממלכתיות לשמרנות

כ"א אייר התשע"ח

נושאים באתר

השבת פורסם טור שלי במדור החדש-עדיין של עיתון בשבע, "עיונים". אני מצ"ב כאן את המאמר היחסית מלא, עם הרבה יותר הסתייגויות, אלו שלא שרדו את יד העורך ומגבלת המלים.

 

בסערה האחרונה סביב מיזם הכשרות של צוהר, עומדים מצד אחד אלו שרואים במיזם ערעור מעמד הרבנות הראשית, שייצור סכנה לחדירת גופים בעייתיים אחרים. מן הצד השני מדברים בשבח חיזוק תדמית הדת, שיפור איכות הכשרות על ידי שבירת המונופול של הרבנות.

לשני הצדדים טיעונים לגבי המציאות הנוכחית וניבויים לגבי השלכות עתידיות. קטונתי מלהכריע בנושא המציאותי או הערכי. אבל בין השורות של הטיעונים מופיע הבדל בהנחות היסוד. ייתכן שהוא סנונית ראשונה של שינוי והתנגשות בציבור הדתי לאומי, בין התפישה ממלכתית לתפיסה קהילתנית.

אחד הטיעונים המרכזיים של תומכי הרבנות הוא שגוף אחד, ממלכתי, יכול לשמור על האופי היהודי של מדינת ישראל - נניח נגד חדירת גופים רפורמיים. הם רואים בריכוזיות של הרבנות את היתרון הגדול שלה. גם במקרה בו יסכימו שיש דברים טעונים תיקון ברבנות, הם יקראו לתיקונם, ולא להחלשתה - כי אין לה תחליף.
המתנגדים מדברים בשפה אחרת - אנטי ריכוזית, אולי אפילו קפיטליסטית. הם רואים בריכוזיות של הרבנות מתכון לחוסר יעילות ואולי אפילו שחיתות. העובדה שגוף זה עוסק בענייני דת רק מחמיר בעיניהם את הסכנה: חוץ מחוסר יעילות, גוף ריכוזי כזה גם עלול לפגוע בתדמית התורה בעיני הציבור הישראלי.

גישה זו מאמינה שכוח משחית. אם גוף כלשהו יקבל הרבה כוח - ויהיה זה בית הנבחרים, בית הדין או מערך הכשרות - בהכרח תפרחנה בו תופעות הרסניות. הפתרון היחיד לבעיה זו היא ביזור הכוח: אם לא יהיה אף אדם שיצבור כוח רב מדי, לא תתפתח שחיתות מזיקה מדי. חינוך למוסר וערכים יכול להיות רעיון נחמד, לתפישת אותה שיטה, אבל לא משהו שאפשר לבנות עליו. אל תבנה על מוסריותם של אנשים: בנה את המערכת כך שלא יצליחו להזיק מדי.
הטיעון הקפיטליסטי (שבירת מונופול הכשרות תגביר את איכות הכשרות) טוען טיעון אחר, אך המבנה הפנימי שלו דומה: גוף ריכוזי בהכרח יתנהל בחוסר יעילות. הנחתת כללים מלמעלה לא תצלח. יוזמה מקומית, מבוזרת, היא זו שתתן את המענה הטוב ביותר.

מעניין לציין שגישה אנטי ריכוזית זו מופיעה כיום בדרך כלל יחד עם תפישת עולם שמרנית הסולדת ממהפכות ושינויים דרמטיים. לא כל שמרנות סולדת מריכוזיות, אבל כאשר היא כן, זה בא מהצד שווה ביניהם: ההתנגדות ליומרה. אני מתנגד ליומרה ולכן אני מתנגד לגוף אחד שירכז בידיו את הכוח. אני מתנגד ליומרה ולכן אני מתנגד למהפכנים שחושבים שיכולו להנדס את החברה ממחדש. במלים אחרות, גישה זו מתנגדת לתכנון "מלמעלה" - יהא זה של שלטון מרכזי או של מהפכנים - ומעדיפה שינוי "מלמטה", שבא מאינספור מוקדי שינוי מבוזרים.

לא חברת אחריות גדולה

גם אצל אבי הממלכתיות הדתית לאומית, הרב קוק, אפשר למצוא אמירות "שמרניות", במובן של התנגדות ליומרות מהפכנית. בעין אי"ה על מסכת שבת הוא מתבטא בחריפות נגד מהפכנים שמתיימרים להנדס מחדש את החברה:
"סדרי החברה האנושית הם שלשלת גדולה, והפרטים רבים עד אין חקר...על כן אין ... להתפרץ להרוס סדרי החברה המדינית, גם אם יראה בה פרטים רבים שאינם לפי הצדק...ובאשר אי אפשר לאדם להקיף את כל ארחות החברה האנושית...לא יוכל להישען על בינתו, כי במקום הירוס איזה סדרים, שיתוקנו לפי השערתו בטובים מהם, לא ייגרם על-ידי זה קלקול רב ביתר הסדרים הרבים הנעלמים מעיניו. על כן, ...ראוי להתנהל בנחת, לפי סדרי התורה ואורחות הצדק...להאמין שיד ה' אוחזת בארחות התולדה האנושית, לרוממה ולהעלותה".
אבל אצל הרב התנגדות זו לא מתורגמת להתנגדות עקרונית למערכת מונחתת "מלמעלה". ההקשר של הפסקה בעין אי"ה הוא הפסוק "שמים לרום וארץ לעומק, לב מלכים אין חקר". ההשגחה האלוקית פועלת דרך סדרי הממשל, "לב מלכים ושרים ביד השם". גם אם יהיה ממשל זה דמוקרטי, הכבוד של הרב אליו והרתיעה שלו ממהפכנים באה מתוך אמונה שההשגחה האלוקית שורה בתוך מבני החברה האנושית - כולל אלו המתוכננים מלמעלה. תהום פעורה בין גישה זו לגישה שרואה בתכנון מרכזי אם כל שחיתות וחוסר יעילות.

וההבדל הזה ההוא המתבטא במחלוקת אודות מקומה של הרבנות הראשית. המסקנה המתבקשת מהגישה הקהילתית היא הפרדת הדת מהמדינה. לשיטת הקהילתנים, עדיף שגופים וולנטריים ידאגו לנושא הכשרות - או כל חלק אחר של ההלכה - ולא גוף ממלכתי.
בעלי הגישה הממלכתית רואים במסקנה הזו חוסר אמון ביכולת של הקדושה להופיע בעולם. הם טוענים שהגישה של "תן לקיסר אשר לקיסר" היא גישה נוצרית שמפרידה בין החול לבין הקודש. שמאמינה שהקודש לא יכול להשאר טהור אם ייגע בעולם המעשה. המחשבה שרוחניות חייבת להישאר נפרדת מהמדינה היא וויתור על העולם הזה. המדינה היהודית, כך הם אומרים, איננה חברת אחריות גדולה. יש לה תוכן חיובי והיא איננה רק קונסטרוקציה להשגת יעדים רוחניים במישור האישי או אפילו הקהילתי.
אבל אם נהיה כנים, מבחינת בעלי הגישה הנגדית המדינה לא אמורה להיות אפילו חברת ביטוח גדולה: עדיף שהשוק החופשי יספק פתרונות ביטוח. אפשר לומר תומכי גישה הזו לא מפרידים את הדת מהמדינה אלא את המדינה מהדת. הסיבה לכך איננה משום שהדת אמורה להיות בנתק מהחיים המעשיים, אלא משום שעדיף לנתק את המדינה מ - ובכן, מכל דבר שניתן לנתק אותה ממנו.

כשהעגלה הריקה מתמלאת

בעוד ששורשיה של הגישה הממלכתית בתוך הציבור הדתי לאומי עמוקים וידועים, דומני שהפופולריות המפציעה של הגישה השניה טריה יחסית. אפשר לטעון שהיא צצה כתוצאה מחריש עמוק של גופים כגון קרן תקווה, ששמו להם מטרה להחדיר לציבור בישראל (חילונים, דתיים לאומים וחרדים) תפישת עולם שמרנית-ימנית. אבל להאשים קרן זו או אחרת היא התחמקות מלב השאלה: מדוע רואה אידאולוגיה זו עדנה דווקא כיום?

לפני כשנתיים נשלח למעצר חייל שסירב להכנס לאירוע צבאי שכלל שירת נשים. התגובות של העולם הדתי היו מזועזעות ודיברו על צביעות: בשם אידיאולוגיה ליברלית אתה כופה על אנשים לעשות דברים; החייל לא מנע מאיש לעשות דבר, הוא לא פוצץ את האירוע אלא יצא ממנו בעצמו, וכו'.

בקליפת אגוז, אירוע זה מייצג תהליך של שעוברת האליטה הליברלית בישראל. תהליך אותו אפשר לכנות "מילוי העגלה הריקה". משל העגלה הריקה בא לתאר שהגישה החילונית ליברלית היא נגטיבית. יש לה "לא תעשה" ולא "עשה". ככל שפג הלהט הציוני והסוציאליסטי, הפכה החברה החילונית לעגלה יותר ויותר ריקה. הציבור הדתי התרגל להתנהל בתווך נגטיבי זה. הוויכוח היה סביב הסטטוס קוו וסביב כפיה דתית. מקרים של כפייה חילונית היו נדירים משום שעגלה ריקה לא כופה את ערכיה.

אבל העגלה החילונית הולכת ומתמלאת. יש לה ערכים פוזיטיביים ולא רק נגיטיביים. וב"פוזיטיביים" אין הכוונה שהם נכונים או צודקים אלא שהם כוללים גם "עשה" ולא רק "לא תעשה". לא רק "אל תפריע לאחרים לקיים אירוע הכולל שירת נשים" אלא "תישאר בעצמך באירוע כזה".
וככל שהתהליך הזה קורה, הולך ומתברר המחיר של שלטון ריכוזי בעל סמכויות נרחבות: לא תמיד שלטון כזה מחזיק בערכים הנכונים בעינינו. וכששלטון בעל סמכות נרחבת מחזיק באג'נדות אחרות, הן עלולות להיכפות עלינו.
לדוגמה, צבא. אם צבא הוא גוף קרבי-טכני בלבד, חלק מחברת הביטוח הגדולה של המדינה, אין בו מקום לשום חיל חינוך ולשום אג'נדה - דתית או חילונית. ברגע בו אנחנו מתעקשים שצבא יהודי מצריך גם תודעה יהודית - ממילא נפתח הפתח לתת דריסת רגל גם למכון אדווה. המשוואה סימטרית - ככל שיש יותר מקומות אותם יכולה האידאולוגיה היהודית למלא, אותם מקומות עצמם עלולים ל"הכבש" על ידי גישות אחרות, מתנגדות.

מול הסיכון הזה קיימות שתי דרכי התמודדות: הראשונה תנקוט שתודעה יהודית מוסכמת על רוב העם בישראל, מתאימה יותר למדינה יהודית וכדומה. במלים אחרות - היא תתעקש על קיומם של איזורי חיכוך, ותאמין שסוף האמת לנצח.

אבל ככל שהולך ומתגבר האיום של כפיה מהצד השני, גישה אחרת יכולה לצבור פופולריות: לצמצם את מוקדי החיכוך. מה שווה לנו החזון של צבא יהודי, אם הסיכון הוא צבא בו כופים על חייל להיכנס לאירועי תרבות הכוללים שירת נשים? עדיף לנו להוציא מהצבא כל דבר שאיננו קשור ישירות לבטחון - בלי תרבות יום א', לא יהודית ולא ליברלית.
אותה גישה תופיע גם בזירות אחרות. בחינוך היא תשאף למצב של אפס מימון מדינתי ולכן גם בלי סכנת כפייה של ליב"ה. בתרבות היא תעודד אפס מימון לישיבות תמורת אפס מימון ל"הבימה". את הערכים נשמור למישורים וולונטריים ולא מדינתיים.

לעניות דעתי, גישה זו לוקה בשלושה מישורים.

במישור הראשון, "ניקוי" איזורי החיכוך איננו רק פשרה בה אני מוותר על זכותי להשפיע על מנת להימנע ממקרה בו אושפע. כי עצם המצב הריק, הטכני, איננו מצב נייטרלי. שהרי צבא יהודי באמת אמור להיות צבא ערכי. כוהן משוח מלחמה הוא לא המצאה מרכזניקית. מלחמה יהודית בהחלט אמורה לבוא מערכים. הוויתור הטקטי הזה, אם כן, הוא וויתור מהותי. אולי זהו מחיר ששווה לשלם, אבל זהו מחיר יקר, שמשתלם רק אם סיכויי ההפסד גבוהים.

אבל לא יהיה הפסד - יטענו תומכי הקהילתנות - משום שהחיילים יביאו איתם ערכים יהודיים "מהבית". אם עם ישראל יהיה בעל מטען יהודי וערכי, הרי זה יתבטא בצבא גם בלא הנחתת פקודות מלמעלה. אם הוא לא יהיה בעל מטען, פקודות כאלו רק יזיקו.

הטיעון הזה הוא טיעון דמוקרטי למהדרין: מה שירצה העם, הוא מה שיקרה. ובאמת, בעלי גישה זו יימצאו כיום בראש החץ למען דמותה הדמוקרטית של המדינה (דמוקרטיה במובן של שלטון העם, לא בפרשנות הפרוגרסיבית שלה). הם, לדוגמה, יילחמו נגד פסיקות בג"ץ משום שהוא נתיב עוקף דמוקרטיה.
אבל האם אמונת ישראל היא אך ורק דמוקרטיה? גם אם נניח ששלטון העם הוא "מלך ישראל" החדש - עדיין גם מלך ישראל כפוף לתורה. "וקרא בה כל ימי חייו". למעשה, המבנה של בית משפט עליון שמייצג ערכים מוחלטים, גם כנגד הקונצנזוס, מתאים לתיאור היהודי בו המלך והסהנדרין הם שני מוקדי במכות עצמאיים - והמלך כפוף לסנהדרין ברמה מסוימת. במובן עמוק יותר, התפישה היא שהאדם לא יכול להסתפק בבחירתו האישית, וזקוק לדמויות סמכות שיחנכו אותו. החינוך וודאי יכלול גם מימד של חופש, אך גם מימד של מוחלטות: כאן אתה טועה, כאן עליך להשתנות.
אפשר לחזור שוב אל הטיעון הפרגמטי ולומר שבמצב התרבותי היום אין טעם בכפייה מלמעלה. אבל לפער בין טיעון ערכי לטיעון פרגמטי ישנן השלכות, שכן קיימות עוד אפשרויות על המנעד מלבד כפייה כוחנית או הצבת רצון עם כפרמטר היחיד.

המישור השני בו לוקה התפישה הקהילתנית, הוא המישור התרבותי-חברתי.

אם נחזור לרגע לאותו חייל שיצא מאירוע והואשם בהדרת נשים אולי אפשר ללמוד ממנו לקח נוסף. איך סט ערכים ליברלי, שנושא את דגל הזכויות, מגיע למצב בו הוא כופה על אחרים? הדבר נתפש בדרך כלל כצביעות, אבל ניסיון להבין את הטיעון העקבי של מתנגדי ה"הדרה" אולי יכול ללמד אותנו משהו לגבי הקדושה, להבדיל.
הגישה הסובלנית אומרת "מותר לך לעשות כל דבר ובלבד שלא תפגע/תכפה על האחר". הגלגול החדש של זכויות האדם המערביות שואל על הכלל הזה: מה נקרא כפיה?
לכוון אקדח לרקה היא כפייה, גם לשלוח אדם לכלא. אבל מה עם לאיים עליו בפיטורין? מה עם לעשות לו שיימינג? ליצור דלגיטימציה לעצם היכולת שלו להביע את דעתו?
בעצם, טוען שיח הזכויות החדש, אי אפשר שלא לכפות, ברב או במעט. מעצם הקיום שלי והתנהגותי לפי ערכי - אני נותן דחיפה קטנה לתרבות כולה, לכיוון בו אני מאמין. אני לא צריך לכפות על מישהו בידיים ממש. די לי להשפיע השפעה תרבותית שתתורגם לבסוף לכפייה - חוקית או תרבותית.
על פי הגישה הזו, חייל שנמנע משירת נשים תורם את תרומתו (הקטנה אמנם) לחיזוק הצניעות בעם ישראל וממילא (לשיטתם) ל"הדרה" של הנשים מהשיח הציבורי. ממש "כל ישראל ערבים זה לזה".

לענ"ד, הטיעון הזה צודק, ולו בחלקו. אמנם אני סבור שאפשר להימנע מכפייה על האחר, אבל כדי להשיג אי כפייה עלינו להתנתק. לכן, משמעותו של המעבר מגישה מדינתית לקהילתית הוא יצירת "איים" תרבותיים שמקיימים אינטרקציה מינימלית. ככל שנמנע מנקודות חיכוך נמנע גם מנקודות חיבור. לא תהיינה התנגשויות כי החברה תתפצל יותר ויותר לקהילות נפרדות. הקהילה שלי תתנהל בדיוק לפי ערכיי, אך זאת בכך שהיא תתנתק משאר הקהילות. הפרדת המדינה מהדת אולי איננה וויתור על יציקת ערכים לעולם הזה - אבל היא כן וויתור על הקיום הערכי המשותף שלנו כעם.

תומכי הגישה הקהילתנית ישובו ויתקפו גם את הטיעון הזה. כפי שאנחנו לא בעד ניתוק הדת מהחיים אלא מהמדינה - כך אנחנו לא בעד יצירת איים נפרדים. אנחנו בעד אינטרקציה מלאה עם שאר חלקי החברה אבל רק באופן וולנטרי. נקודות המפגש לא תיווצרנה בכפייה, ב"שטחי אש" אליהם מכניס אותנו שלטון מרכזי, אלא מתוך רצון מלא ומבחירה של כל הצדדים.

וזו אולי הנקודה הקשה מכל לתפישה: גם ברצון להיפגש רק באופן וולנטרי ישנו חסרון. קשר שחסר בו את המימד המוחלט, ההכרחי, הוא קשר שחסר בו מימד מהותי. לכן פסוקי הנחמה של הושע מתחילים ב"וארשתיך לי לעולם". ראשית הקשר הוא נצחי ומוחלט, לא תלוי ברצון. רק אחר כך מגיעים החסד והרחמים, הצדק והמשפט.
אולי משל טוב לכך הוא ההבדל בין אח לחבר. חברות היא קשר בחירי וקשרים בין אחים הם כפויים. אינני בוחר מי יהיו האחים שלי, ואינני יכול למנוע מהם להיות אחי. במקרי קיצון נוכל לנתק יחסים, אבל נישאר אחים. דווקא בגלל המימד הכפוי של קשרי אחים יש בהם כוח מיוחד (כדאמרי אינשי, "דם סמיך ממים"). העובדה שאח תמיד ישאר אח אולי עלולה לפגוע בנו בדרכים שונות, אבל בסוף יש לה כוח מיוחד. אולי הקשר איתו לא יהיה עמוק ומשמעותי כמו עם חבר, אבל הוא תמיד יהיה.
המעבר לקהילתנות הוא מעבר מקשר בין אחים לקשרי חברות. חברות אולי מספקת יותר, אולי נוחה יותר. אולי תתרחשנה פחות התנגשויות - אבל ההפסד עצום. ראשית לכל אנשים אחים אנחנו.

ולבסוף, דווקא הביקורת של גישה זו על שלטון מרכזי, יכול לתת לנו הבנה חדשה למושג הממלכתיות, ומדוע חשוב שלא לוותר עליה.

בתורת הרב, השלטון והממלכה קשורים גם למונח הרוחני של המלכות. במקומות רבים מדבר הרב עליה מתוך כבוד, שכן זוהי מדרגה רוחנית גבוהה.
אבל במקומות אחרים נשמע מהרב שהחידוש במלוכה איננו משום שהיא מדרגה גבוהה, אלא משום שהיא מדרגה קשה. הרב כותב בכמה מקומות שהמוסר האנושי ברמה הפרטית התקדם, ודווקא ברמה הלאומית נשארו יותר רצחנות, אלימות ורוע. בראיה זו הרב לא מבטל את החסרונות עליהם מצביעים מתנגדי השלטון הריכוזי. הוא רואה את סכנת השחיתות, הכוחנות והכפייה - ודווקא לכן.

תומכי הגישה הקהילתנית, ברובם, הם אנשים פרגמטיים. לא רק במובן של "מהי דרך ריאלית להשיג את מטרותי" אלא גם במובן של "אין לנו עסק בנסתרות ולא שאיפות גדולות מדי". אין בנו את האשליה שהאנושות יכולה ממש להשתנות. כל מה שניתן הוא ליצור שיפורים נקודתיים - עד כי יבוא שילה או כל זמן אוטופי אחר. כל עוד לא שמענו את שופרו של משיח כפשוטו, עולם כמנהגו נוהג. ממילא השאיפה לגאולה שלמה, הרצון לתקן את המקומות בהם קשה להיות בן אדם הם לא רק שגויים אלא מסוכנים: תפשת מרובה לא תפשת.

בתפישה זו הקדושה תישאר ברמת היחיד והקהילה. ואילו הרמה הלאומית -צבא, פוליטיקה, יחסים בין לאומיים - תהיה מעין "הכרח אשר לא יגונה ולא ישובח", בו נעשים מעשים בעייתיים משום שאי אפשר אחרת. הנסיגה מהמבנה המדינתי לתפיסה קהילתית היא ייאוש לא מחיי החול בכלל אבל כן מהמקומות הכי קשים מבחינה מוסרית, הכי בלתי נגאלים. כך לדוגמה, התנהלות מתוך הנחת יסוד שכוח תמיד משחית, היא ייאוש מהתקווה שהאנושות תתקן את עצמה ותוכל להשתמש בכוחותיה בלי להיות מושחתת.

כנגדם, מאמין הרב בגאולה שלמה, ולא באוטופיה לעתיד לבוא. לכן הוא רואה במלכות ישראל שיא הגאולה - זוהי ההכרזה שכל מקום, קשה ככל שיהיה - יכול להיות מתוקן לגמרי.

הגישה הזו איננה מחייבת ניתוק מהמציאות והתנהלות מהפכנית. דווקא מי שרוצה שינוי כל כך רדיקלי, מבין שצריך לשלוח קנוקנות בכל מקום, לרדת לכל נים ותא. מהפכנות רעשנית, שטחית, עם גליוטינה או קלשוני פייסבוק, היא כזו שלא תשנה באמת. היא מגרדת את פני השטח. מהפכנות אמיתית היא איטית ושקולה. אין בה נהרות דם אלא מי השילוח ההולכים לאט. לא תרועה רמה ורעש גדול אלא דורות של צעדים קטנים, ברוח ובחומר. זוהי בשורת העומק של הממלכתיות: אמונה שהעולם כולו יכול להיות מתוקן. דרכו ולא בדילוג מעליו.

 

Loading